[...]

אוֹמְרִים שֶׁבְּרֵאשִׁית הָיְתָה הָרוּחַ,

מְנַשֶּׁבֶת בֵּין שָׁמַיִם וָאָרֶץ.

לוֹקַחַת מִכָּאן, מְבִיאָה לְשָׁם. מְשַׂחֶקֶת מִשְׂחָקִים,

מְגַלָּה אֶפְשָׁרוּיוֹת, מְחַפֶּשֶׂת הִזְדַּמְּנוּיוֹת.

פּוֹרַעַת, סוֹתֶרֶת, מִתְעָרֶבֶת בְּעִנְיָנִים לֹא לָהּ. אֵינָהּ יוֹדַעַת גְּבוּלוֹת.

מְעַרְבֶּלֶת, מְגַלְגֶּלֶת, מְבַלְגֶּנֶת. מְפִיחָה חַיִּים.

שׁוּם מִכְשׁוֹל לֹא יָכוֹל לָהּ.

הֵיכָן שֶׁאֶפְשָׁר, הִיא תִּדָּחֵק.

תַּשְׁמִיעַ קוֹל, תִּלְבַּשׁ צוּרָה לְרֶגַע, וְתַמְשִׁיךְ הָלְאָה.

[...]

במשפט אחד

מעין מסה פואטית-פילוסופית על טיבה ועל מאפייניה של הרוח, המיועדת 'לכל מי שרוצה להתבונן ברוח ולהקשיב לה', תוך נגיעה במשמעויותיה המילוניות והמטפוריות של המילה.

תקציר

הכותב נוגע בעיפרון ערני ומתפעל בשלל מאפייניה של הרוח ובמשמעויותיה השונות של המילה עצמה. הטקסט מתאר את הרוח הסמויה, המסתתרת-מתפרצת, החומדת לה לצון והמשתעשעת בעולם כבתוך שלה, את מגעיה עם בני האדם המחקים אותה, רותמים אותה לצורכיהם או נזהרים מפניה. איןזה סיפור על הרוח; זוהי מעין מסה קטנה לקוראים צעירים ואף למבוגרים, שעשויה להניב התבוננות חדשה, סקרנית ואוהדת, עמוקה ומחויכת, ביישות האדירה ובכוח העצום של שאר הרוח.

משקפי קריאה

תיאור ההתבוננות ברוח מתחיל בשתי שורות קצרות: 'הלילה ירד והרוח נשבה. / אפשר היה להרגיש בה.' את נוכחותה המתגברת של הרוח מתארות תחילה מילים מינימליסטיות, מהוסות, כמו 'הדהוד', 'שריקה', 'בין חריצים וחורים', ההופכות במעבר דרמטי לפעלים המביעים חוזק, כוח, אדנות: 'פורעת', 'סותרת', 'מערבלת', 'מגלגלת'. נראה שהלשון אף היא מושפעת מה'אינה יודעת גבולות'; לרגע מתפרצת ומכבירה מילים, לרגע מתעדנת, ומסמיכה את 'מבלגנת' הדיבורית ל'מפיחה חיים' הגבוהה. תיאור הסערה הופך באחת , כמצופה ממי ש'אינה יודעת גבולות', לתיאור צדדים אחרים של הרוח, תוך שילוב צירופים כמו 'התרוממות-רוח', 'רוח גבית', 'מצבי-רוח' או 'אורך-רוח'.

הטקסט מלווה ברישומי עיפרון ובאיורי צבע בגוני אפור וכחול עמוק-עד-בהיר, המעמתים את הטבע ואת בני האדם וסביבתם עם הרוח; האיורים מציגים פריטים כמו חצוצרה, דפים וכובעים וגגות מתעופפים, עצים עקורים, פירות נושרים, מצבי סערה כאוטיים מאיימים, וחפצים הקושרים את הרוח לריח, לניפוח, להתנגדות או לתמיכה, לערעור סדרים, לרצון ולחדוות החירות. הרישומים האקספרסיביים רוויי הומור, סקרנות, תימהון ואף אימה רומזים לדיאלוג הקיומי של האדם עם הרוח - המוחשית והמטפורית, האישית-פנימית והחברתית, והלשונית -פואטית.

מנחם גולדנברג הוא פילוסוף, עורך (משותף) של כתב העת מעקף, חבר אנסמבל 'מקלט 209' (מרכז ועמותה לקידום אמנות בינתחומית העוסקת באמנות חיה), מייסד וחבר המסדר. כותב פורה ומרצה פופולרי לפילוסופיה ותרבות מערב.

ספרים מאותו מדף

העכבר וילדו / ראסל הובאן

מיילו בממלכת החוכמה / נורטון ג'סטר

מי מכיר את תנינה? / נורית זרחי

עולמה של סופי / יוסטיין גורדר

הממלכה של קנסקי / מייקל מורפורגו

נירה לוין