'התקשרתי אל שי. צלצול ועוד צלצול והוא לא ענה. זה מוזר, חשבתי, כי הוא היה תמיד זמין. [...] התקשרתי לעופר וגם הוא לא ענה, וכבר התחלתי להתעצבן [...] אז התקשרתי למספר שלו בבית ואבא שלו ענה, 'שלום, מי זה? זיו? איך אתה מרגיש? חום גבוה? אהה, אתה לא חולה? ככה הבנתי. עופר? הרי עופר נסע הבוקר עם שי לטיול. לקחתי את שניהם להסעה של החברה להגנת הטבע. אז מה, אתה לא חולה? נו, זה העיקר! זיו? זיו?'
מה פתאום חולה? מי הפיץ את השקר הזה? ולמה? הם נסעו רק שניהם? ושי? גם שי?!'

יומיים לפני המועד שקבעו יחד, זיו מגלה ששותפיו לטיול לגולן יצאו יחד לטיול לאילת - בלעדיו. זיו, פגוע וזועם, אינו מצליח להבין למה חבריו לכיתה, שאחד מהם הוא חברו הטוב ביותר, בגדו בו והשפילו אותו כך. העלבון הצורב מתגבה סביב זיו כחומה; הוא מתעלם מניסיונותיהם של הוריו למצוא הסברים מתקבלים על הדעת למה שקרה, ודוחה גם את מילות ההרגעה של אחיו החייל. זיו מתנתק מן המתרחש סביבו, ממעט לאכול, חוזר והופך בהתרחשויות שקדמו לתכנון הטיול ומנסה להבין מה הוביל את שי ואת עופר להחלטה שניפצה את החברות.

יעל בן-ברוך מציבה שורה של דמויות מורכבות ומעניינות של נערים צעירים בני 12 או 13, בשנתם האחרונה בבית הספר היסודי. הם עסוקים בעצמם ובדימוי החברתי שלהם, נעים בין יוהרה ותעוזה לספקות ולחוסר ביטחון, חשופים לדילמות וחשים תכופות כעס וחרטה, מפתחים מודעות לעוולות המתרחשות סביבם וחווים מתח ביחסיהם עם המבוגרים, ומפנים לעצמם ולסביבתם שאלות נוקבות, בין אם במחשבה ובין אם בדיבור ובמעשה. זיו, המספר את הסיפור, גדל במשפחה נורמטיבית. הוא מתבונן מקרוב במשפחתו של שי, שאחיו הבכור הוא נער מפגר, והקשר שזיו יוצר עם מתן כך מאפשר לו לגלות בעצמו חמלה ורגישות לאנשים שונים. גם מאפייני משפחתו של עופר, החבר החדש של זיו ושי, מעוררים אצל זיו מחשבות. עופר עצמו, נער כריזמטי הבודק גבולות ללא הרף, גדל ללא אם, בבית שמתנהל באופן אחר מזה שזיו ושי מכירים. בעקבות הניתוק הפתאומי והכואב מחבריו הקרובים זיו מתנסה בקשרים חברתיים חדשים, מאתגרים ואף מתסכלים, ועם הזמן מגמיש ומרחיב את דפוסי ההתייחסות שלו לאנשים סביבו; לאמור – מתבגר.

יש בסיפור לא מעט נקודות שמפחיתות מאמינותו; למשל, העובדה שתלמידי כיתה ו יוצאים לבדם לקורס צלילה באילת או למחנה בגולן; העובדה שהוריהם אינם מצויים בפרטים; העובדה שתלמיד בן 12 'מסדר' בעצמו הנחה במחיר קורס צלילה לו ולחבריו בלי מעורבות ההורים; העובדה שהחברים מחליטים לעזוב את הבית דווקא ללא הטלפונים הניידים שלהם; העובדה שתלמידים בני 12 עובדים במרכול; העובדה שאחרי חודשים ספורים בחטיבת הביניים זיו לא זיהה את עופר, שלמד אתו ביסודי. בנקודות אלה ואחרות הספר חסר את עינו ואת ידו של עורך רגיש.

עם זאת, בן-ברוך משרטטת את דמויותיה – צעירים ומבוגרים – כדרכה, ברגישות ובחמלה, מנקודת מבט מפוכחת אך אנושית מאוד. היא מובילה אותם לאזורי רגש שונים ומאפשרת להם להיחלץ מתסכול ומכאב איש בדרכו, על פי יכולתו. אין כאן תרועות הַכְוָנָה אל הטוב והנכון, שאלות לא מעטות שהסיפור מעורר נותרות ללא מענה, למחשבה ולהתלבטות אחרי סגירת הספר, והסוף אינו מתכנס אל הרצוי והמוחלט. זיו וחבריו לומדים לשתף ולסלוח, להתגבר על מפחי נפש, לרסן את רגשותיהם ולהמשיך בדרך שאינה חפה ממהמורות. ממש כמו בחיים.

ספרים מאותו מדף:

פלא, מאת ר'ג' פלאסיו

ילדת חוץ, מאת נורית זרחי

מלך הגנבים, מאת קורנליה פונקה

אליפים, מאת אסתר שטרייט-וורצל

הנערים מרחוב פאל, מאת פרנץ מולנר

ואז הכול התהפך מתאים לבני עשר עד שלוש עשרה.

נירה לוין