אבא אמר: 'אמיר, אף פעם לא שיקרתי לך. אני משתדל תמיד לומר אמת, אבל לא תמיד אפשר לספר את כל האמת. ואם לא סיפרתי לך עד היום את האמת כולה, זה מפני שחשבתי שאתה צעיר מכדי להבין.'

'אני מציעה שתחכה עוד שנתיים עד שאמיר יגיע לגיל בר מצווה ואז תספר לו,' ביקשה ברברה, אמא שלנו.

[...]

'אני מעדיף שישמע את זה ממני ולא מהילדים.' ענה לה אבא.

'אני לא רוצה לשמוע!' קראתי וברחתי משם כשאני צועק לעברם, 'אתם ההורים שלי ולא מעניין אותי שום דבר!'

רק לאחר שילד בן גילו השמיע בגן הערה מרושעת, נודע לאמיר שאינו בנם הביולוגי של הוריו ושאינו אחיה של נטע, שנחשבה בעיני כול לאחותו התאומה. אביו של אמיר סיפר לו שבינקותו נמצא שוכב לבדו תחת עץ סמוך לגבול, וכי למרות מאמצים רבים לא נמצאה משפחתו מעולם. שנים אחדות מאוחר יותר, כשאמיר ואחותו נטע התקרבו לגיל שלוש עשרה והכינו עבודת שורשים, אמיר הרגיש שהוא בוגר דיו לשמוע את האמת על מוצאו. אז סיפרו לו הוריו את האמת: אביו המאמץ, שהיה אז מפקד צעיר בפלמ'ח, מצא את אמיר התינוק בכפר ערבי בגבול הצפון. הימים היו ימי מלחמת העצמאות, תושבי הכפר נמלטו ללבנון ונראה שהוריו של התינוק נטשו אותו בזמן המנוסה. מלבד פתק שעליו נכתב 'מוחמד' לא נמצא ליד התינוק כל מסמך מזהה, והמפקד הצעיר, שבאותו זמן היה בעצמו אב לתינוקת רכה, החליט להעביר את התינוק האסופי לביתו שבקיבוץ. במשך השנים ניסו הוריו המאמצים של אמיר לאתר את הורי התינוק שגדל בביתם כבן לכל דבר, אך מצב המלחמה שבין ישראל הצעירה לשכנותיה הערביות מנע כל קשר בין התינוק מישראל לאנשים שיכלו לעזור להחזירו להוריו. אמיר גדל באושר ובביטחון בחיק משפחתו המאמצת בקיבוץ, כישראלי-יהודי, ולא ידע שגם שאלת לאומיותו לוטה בערפל.

' 'ואם נמצא אותם, תרצה לעבור אליהם?' הפנתה אליי נטע שאלה נוקבת.

'לעבור ללבנון ולעזוב אתכם? את ישראל? את הקיבוץ? בחיים לא! אני גם לא יודע אם הם ירצו אותי בחזרה אחרי שנפטרו ממני,' ואחרי שתיקה הוספתי, 'זה לא אומר שלא הייתי שמח לפגוש אותם, לגלות מי הוליד אותי ולברר למה עזבו אותי'.'

את המפנה חולל גוסטב, איש שירות החוץ השוודי ששירת בשגרירות שוודיה בלבנון, ששנים קודם לכן היה מתנדב בקיבוץ. הוא הצליח לעלות על עקבותיהם של אנטואן ואליסה, זוג ערבים נוצרים שהיו הוריו הביולוגיים של אמיר. מדוע נטשו אותו? לאן התגלגלו במשך תריסר השנים שחלפו? מדוע לא חיפשו את בנם האבוד? האם ירצו להחזירו לרשותם? איפה יבחר אמיר לחיות, והאם תינתן לו זכות הבחירה? הסיפור מחפש תשובות לשאלות אלה ומוליך את הקוראים בדרכים העקלקלות המחַבְּרוֹת בין שלוש מדינות – ישראל, לבנון וירדן, בין שלוש דתות – יהודים, נוצרים ומוסלמים החיים על אדמה אחת, ובין ההתלבטויות בהווה לסודות העבר ולסימני השאלה של העתיד.

דיפלומט שוודי, שני אבותיו של אמיר ושתי אמותיו, חיילים ופועלים, נזירות ומרגלים – אלה הדמויות המלוות את אמיר במסע ההתבגרות היוצא דופן שלו לעבר גילויים והחלטות במישור האישי-רגשי ולעבר דילמות והתלבטויות במישור החברתי, הלאומי והמוסרי שיקבעו את עתידו.

סיפורו של יוסי גודארד, מלבד היותו מבוסס על מקרה אמתי, יזמן לילדים החיים היום בישראל החזקה הצצה לחלק מהשלכותיו של הסכסוך המתמשך בין יהודים לערבים. הקוראים יקראו על חיים בצל סיבוכים פוליטיים והבדלים חברתיים-תרבותיים משני צדיו של גבול או משני צדיה של חומה, על מצוקות של הורים שאיבדו במלחמות את ילדיהם, ועל אורחות חיים המאפיינות מקומות קרובים שמעבר לגדר הגבול.

ספרים מאותו מדף:

גודאי, מאת זהבה גושן ומעין בן הגיא

האיש מן הצד האחר, מאת אורי אורלב

יומנה של לוכדת כרישים, מאת אורית ברגמן

שני ירחים, מאת שרון קריץ'

ממלכת טרביתיה, מאת קתרין פטרסון

גונבי הגבול מתאים לבני תשע עד שתים עשרה.

נירה לוין