כתב: סטיבן ו' מרטין
איירה: סמנתה קוטריל
מאנגלית: עטרה אופק
הכורסא 2018
30 עמוד, מנוקד

'לילי בן-שושן רצתה חית מחמד.
לא חשוב איזה מין חית מחמד.
כלב, חתול, אוגר, אפילו חזיר.
לכן, ליום הולדתה השישי, הוריה של לילי קנו לה...
סלע-מחמד.'

שלושת העמודים הראשונים של הסיפור החביב הזה מגדירים תֶּמַה שרוב רובם של המאזינים והקוראים הצעירים מכירים מקרוב, ומזמינים אותם להזדהוּת מידית עם לילי. מי לא משתוקק לחית מחמד?? מי לא ביקש אי פעם לגדל בבית אוגר, שרקן, חתול, כלב או לכל הפחות דג זהב? אבל הכפולה הבאה, המציגה את לילי הנדהמת ואת הוריה העולצים מול סלע גדול ארוז בסרט – מפוררת את ציפיותיהם של הילדים, וברגע זה נחתם בינם לבין הכותב מסמך הבנות; הכותב וגם אנחנו יודעים שסלע אינו חית מחמד; כולנו מבינים שמשהו התרופף במוחם של המבוגרים האלה; אבל מה תעשה לילי כשתחלוף התדהמה? מרגע זה אנחנו שבויים בין דפיו של הסיפור.

'זה לא בדיוק מה שלילי ראתה בדמיונה,' אומר הסיפור, ובכל זאת לילי בוחרת באפשרות לקבל את מה שיש; היא 'זורמת'. בתוך כך היא מתחילה לגלות את יתרונותיו של הסלע בתפקידו החדש: 'אחרי הכול, הסלע ידע להקשיב ממש טוב. הוא גם היה שקט ונוח לאילוף' וכן הלאה. אבל לחית המחמד הזו היו גם חסרונות; הכפולות הבאות מציגות את לילי ואת סלע המחמד שלה במצבים מביכים ומתסכלים, כשהחיבור בין האיורים לטקסט המגביר את צהלת הקוראים. ככל שמתקדם הסיפור נחלשת הזדהותם של הקוראים עם לילי, ואורך הרוח שהיא מגלה ב'טיפול' בסלע המחמד מטשטש את ההבדל בינה לבין הוריה; גם היא אינה רואה את האבסורד??
בסופו של דבר, הסיפור מצליח להפתיע פעם נוספת, ולילי זוכה בחית מחמד חיה ונושמת, ואף יוצאת מנצחת. כדרך אגב, טיפולה המסור בסלע המחמד מוכיח את ערכה ואת השלכותיה של אהבת אֵם-מאמצת; וההורים? מגיע תורם לזרום...

בבסיסם של סיפורים כאלה מונחת מציאות סיפורית כאוטית, המקעקעת את כללי המציאות החוץ-סיפורית ובו-בזמן מנכיחה אותה. הפער בין המתרחש בסיפור למה שאמור להתרחש על פי כללי המציאות יוצר הומור, הופך את הילדים לבני בריתו של הכותב ומזמין צחוק משותף נוכח האבסורדים שבין הדפים.
סטיבן ו' מרטין הוא במאי וסופר קנדי, החי בלוס אנג'לס.

ספרים מאותו מדף:
אבא אכל דיסה, מאת שהם סמיט
אבא בורח עם הקרקס, מאת אתגר קרת
החתול שלי הכי טיפש בעולם, מאת ז'יל בשלה
אבא בסימן כלב, מאת אליזבת בלומלה

לילי והסלע מתאים לבני ארבע עד שבע.
נירה לוין