כתבה ואיירה: אורית ברגמן
כתר 2018
40 עמוד, מנוקד

'בבוקר לא היה לי תיאבון. הדרך לבית הספר נראתה לי ארוכה.
נורית לא חיכתה לי מתחת לבית, עכשיו היא גרה בעיר רחוקה.
ואז שמעתי שוב את השריקה, עולה ויורדת בין הבתים,
נעלמת לרגע ושוב ממשיכההה.'

הסיפור מתחיל בלילה, אחרי שהילדה המספרת נפרדה מחברתה שעברה לעיר אחרת. היא מתעוררת לשמע 'שריקה מוזרה, מהדהדת, נמוכהה'. למחרת, כשהילדה חוזרת לביתה מבית הספר, השריקה מתחזקת. 'השריקה נמשכה יום ועוד יום, עקבה אחריי לכל מקום'. באחד הימים, כשהשריקה נשמעה קרובה מאוד, היא ראתה מולה, מחליק-צף בין הבתים – לווייתן, 'גדול, קר ושחור', אבל איש לא ראה אותו מלבדה. אף שהילדה ניסתה להתעלם מן היצור המאיים, הלווייתן לא הרפה ואף גדל, התעגל סביבה והקיף אותה כחומה שחורה. הילדה מנסה להיפטר מהצל המחשיך את עולמה אבל רק כשהיא החלטית ונוקטת פעולה מקורית היא מצליחה לסלקו מחייה.

המילים הפותחות את הסיפור – 'ביום שנורית עזבה' - הן מילות המפתח להבנתו. הן מגדירות את המצב החדש שהילדה נסגרת בתוכו; עצב, ואולי אֵבֶל על פרידה. ברגמן המאיירת מעשירה את הטקסט שכתבה ברגמן הסופרת: הילדה המאוירת חווה געגועים ועצב, ודמותה המשקיפה דרך החלון על העיר החשוכה השקועה בשינה משקפת את בדידותה ואת געגועיה לזו שהתרחקה ממנה. באיורים נוספים ניכרים דכדוך, רוח נמוכה, מיעוט תנועה וניתוק מהילדים סביבה, שכולם מלבדה עסוקים בפעילות משחקית ובתקשורת אלה עם אלה. נוכחותו המתעצמת של הלווייתן השחור מתחילה כשריקה מטרידה, והוא הופך לישות שצורתה משתנה וממדיה מתרחבים בלי הרף. נוכחותו העיקשת של הלווייתן ההולך ומשתלט על הילדה, מקיף אותה, מבודד אותה מאחרים ומאיים להחניק אותה מטפורית לעצב המצמית את יכולתה של הילדה לחיות את חייה. ההכרה בצורך להחזיר לעצמה את שמחת החיים מתעוררת בילדה דווקא כשהיא חוזרת לחורשה ולבית העץ שחלקה עם חברתה. שם, ממקום של תחושת אומניפוטנציה הנתמכת בזיכרונות חיוביים ובדמיון עשיר, היא יוצאת לפעולה מקורית משתלטת על הלווייתן, מרסנת אותו ומטיסה אותו הישר אל הים, הרחק ממנה. באיורים המציגים את פעולת ההשתלטות אפשר לזהות לראשונה נחישות, חיוך קל על פניה של הילדה, ואת פליאתה נוכח הצלחתה לגייס כוחות ולשנות את המציאות.

סיפורה של אורית ברגמן מזכיר נוכחות מטרידה ומעיקה אחרת, המשתלטת על המרחב הביתי והרגשי של גיבור הספר דרקון - אין דבר כזה. בסיפור שכתב ואייר ג'ק קנט מופיע דרקון קטן בחדרו של בילי, אך כשהילד המופתע מספר לאמו על האורח היא קובעת: 'דרקון – אין דבר כזה'. הדרקון ממשיך לגדול ככל שהמבוגרים מתעלמים מדיווחיו החוזרים של בילי על קיומו, עד שהוא ממלא את הבית כולו ועוקר אותו ממקומו. רק כשהמבוגרים מודים בקיומו של הדרקון (המטפורי לבעיה שאינה מטופלת) – הדרקון קטֵן לממדים של חתלתול. כשאמו של בילי תמהה – 'למה היה צריך לגדול כל כך?' מסביר לה הילד בתמימותו אמת ידועה: 'נדמה לי שהוא פשוט רצה שישימו לב אליו'.

ספרים מאותו מדף:
הבקבוק והלב, מאת אוליבר ג'פרס
חיית החושך, מאת אורי אורלב
שנה בג'ונגל, מאת סוזן קולינס
הימים המאושרים שלי, מאת רוזה לגרקרנץ
מחלת הגעגועים של סולי, מאת נורית זרחי
לאיתי יש ארנב, מאת נירה הראל

פעם עקב אחריי לווייתן מתאים לבני חמש עד שמונה.
נירה לוין