וילובי, משפחה מהספרים

כתבה ואיירה: לויס לורי
מאנגלית - מאירה פירון
ידיעות אחרונות ספרי חמד, טל-מאי 2017
144 עמוד, לא מנוקד

'את אוהבת את הילדים שלנו?'
'הו! ממש לא,' אמרה גברת וילובי, וגזרה במספריים המוזהבים חתיכת צמר שהסתבכה. 'מעולם לא אהבתי אותם. במיוחד לא את הגבוה ההוא. תזכיר לי מה שמו?'
'טימותי אנתוני מָלָכִּי וילובי.'
'כן, הוא. אותו אני הכי לא אוהבת. אבל גם האחרים איומים. הילדה בוכה בלי הפסקה [...] ויש את השניים האלה שאני לא מצליחה להבדיל ביניהם.' המשיכה גברת וילובי. 'אלה עם הסוודר.'
'התאומים.'
'כן, הם. למה לכל הרוחות הם דומים כל כך? זה מבלבל ולא הוגן.'
'יש לי תכנית,' אמר מר וילובי והניח את העיתון. הוא ליטף גבה אחת בסיפוק. 'היא מתועבת לגמרי.' 

לא זו בלבד שארבעת ילדי וילובי אינם אוהבים את הוריהם - הם בזים להם וסולדים מהם. אבל החיים בסביבתם המופרעת של אב מיזנטרופ מַשְׁמִים ואם חסרת לב ואנוכית הצמיתו גם את רגשותיהם של הילדים. טימותי הבכור צמח להיות עריץ המתעמר באחיו, התאומים ברנבי א' וברנבי ב' נעשו צייתנים עד כדי טשטוש, וג'יין הקטנה, שלרגע משלה את הקוראים שיש בה חמלה כלפי זולתה, מתגלה במשנהו כילדה התלושה מכל מסגרת מוסרית. אבל אפיוניהם של הילדים ושל הוריהם אינם מכינים את הקוראים לגילוי המבעית של תכניות ההורים: להיפטר מילדיהם ולהיעלם. האב והאם יוצאים להם לטיול במרחקים לא לפני שהם מזמינים אומנת לטיפול בילדים ומייפים את כוחה של מתווכת למכור את בית המשפחה. האומנת חסרת השם (כשם שהיא חסרת חן) היא הדמות הקרובה ביותר לנורמטיביות, ולמעשה מאזנת את חייהם של ילדי וילובי ושל דמויות אחרות בסיפור, הנחלצות בשן ועין מעלילות-המשנה הגרוטסקיות וחוזרות לחיים, אף כי בלתי מושלמים. 

סיפורה של משפחת וילובי הוא סיפור אימה מטלטל, שהפרודיה משמשת בו להעצמת החרדה אצל קוראיו. הקוראים, הצוחקים בעלותם על רכבת ההרים המשפחתית, מבינים חיש מהר את רב-ממדיותו של העולם הכאוטי שהדמויות חיות בו. הם מפללים למצוא את האיזון ואת הדמות שאפשר לבטוח בה או להזדהות אתה, אבל מתקדמים בדרך זרועת מהמורות המטלטלת כל מוסכמה, שוברת כל ציפייה ומפריכה כל תחושה שהנה הגענו למקום בטוח. שום דבר אינו צפוי, וגם מה שנראה כמו אי של הפוגה בטירוף המציאות מתברר כקריסה נוספת תחת רגליהם. משאלתם הראשונית של הקוראים - להבחין בין ה'רעים' ל'טובים' - מתבררת כלגלוג נבזי על הקורא שאינו יודע את נפשו; אין 'טובים' במציאות האיומה הזאת. יש רק סוגים שונים של 'רעים'. לויס לורי, המודעת לכך שהיא מעלה מחזה אבסורד על בימת הספר, בחרה בתפאורה המייצגת מוסכמה מוכרת של ספרות הילדים: 'היֹה הייתה פעם משפחה בשם וילובי: משפחה מיושנת לכל הדעות'. התואר העברי הלא-מספֵּק 'מיושנת', המכוון ל- good old-fashioned family חוזר בווריאציות שונות לאורך הסיפור; 'חייהם נמשכו כפי שהחיים נמשכים בסיפורים מיושנים'; 'אנחנו כמו ילדים בספרים המיושנים', וחוזר ומאותת לקוראים שנקודת המוצא של הסיפור - a good old fashioned family - אינה אלא נמל מבטחים כוזב, שאינו מבטיח אלא את בגידת הטביעה במימיו. 

הסיפור שזור באזכורים של ספרי ילדים קלאסיים שגיבוריהם היתומים מתגברים בעזרת אומנות טובות לב וחברים נפלאים על מעקשי החיים - היידי בת ההרים, פוליאנה, סוד הגן הנעלם, ג'יימס והאפרסק הענק, מרי פופינס ואחרים; חלקם נזכרים בדבריהם של ילדי וילובי כמודלים לחיקוי ואחרים רק נרמזים בפי המספר, כמו תיאור ילדי וילובי המציצים דרך החלון לראות את האומנות בהמתינן לראיון, המזכיר סיטואציה דומה בספרה של פ'מלה טרוורס מרי פופינס. אבל לויס לורי, סופרת רגישה וחדת עין, מתבוננת כאן בזכוכית מגדלת בילדים שנולדו אל האלף השלישי. סיפורי היתומים הקלאסיים שהיא שוזרת בספרה מבקשים להציג את מוסכמת האושר שבילדות עשוקה ככלי ריק ולהבליט את חוסר הרלוונטיות של הסכריניות היצוקה בהם לחיי גיבורי הספר. ילדי וילובי, שילדותם עוברת עליהם תוך הכרה מתבהרת והולכת בפגמיה המייאשים של ההוֹרוּת שחוו ובפגמיהם שלהם עצמם, נצטלקו; הם אינם מתוקים ועליזים, ובבגרותם אולי יהיו מאושרים-במידה-מסוימת. גם את חייהם החדשים, לכאורה אהובים ומוגנים, מובילים מבוגרים פגומים. באפילוג החותם את הסיפור לורי משרבבת לתיאור גורלם של גיבורי הסיפור נימה של לגלוג על חולשות המבוגרים ועל כשליהם.
על לויס לורי, סופרת אמריקנית ותיקה ומוערכת הכותבת לילדים (נולדה ב-1937), קראו בדףדף. בין ספריה - הסדרות גוני גרין, אנסטסיה והמעניק, והספר מונה מספר לכוכבים שעניינו שואת יהודי דנמרק. 

וילובי, משפחה מהספרים מתאים לבני 11 ומעלה, ובעיקר להורים שהורותם חשובה להם.
נירה לוין