חנות הגלידה של פרנצ'סקו טירלי

כתבה: תמר מאיר
איירה: יעל אלברט
כתר 2017
32 עמוד, מנוקד

'וגם בבודפשט
היו ילדים שמאוד אהבו גלידה.
[...]
ילד אחד כזה היה פטר.
פטר כל כך אהב גלידה,
עד שכל יום היה מוצא סיבה לעבור ליד
החנות של פרנצ'סקו טירלי.
לפעמים הוא קנה גלידה,
לפעמים הוא סתם נכנס פנימה,
לפעמים רק הסתכל מבחוץ.
ופרנצ'סקו היה מביט אליו מתוך החנות,
מחייך, וקורץ לו קריצה קטנה בעין שמאל.'

בילדותו, באיטליה של תחילת המאה העשרים, פרנצ'סקו טירלי ביקר פעם אחת ביום לפחות בחנות הגלידה של הדוד שלו. על שאלתו הקבועה של הדוד - 'אגוזים או לימון? תות או קינמון? שוקולד או מרמלד?' - הוא ענה תמיד באותן מילים: 'לא משנה הסדר'. כשהתבגר עזב פרנצ'סקו את מולדתו ועבר לבודפשט שבהונגריה. שם, כחובב מושבע של גלידה, פתח גלידריה משלו והצליח למכור להונגרים, חסידי הגומבוץ, הקיורטוש והבלינצ'ס, גלידה איטלקית משובחת. אחד מלקוחותיו הקבועים היה הילד פטר מאייר, שבכל יום מצא סיבה לעבור ליד הגלידריה. במשך הזמן נקשרה חיבה בין הילד היהודי למוכר הגלידה האיטלקי. ואז פרצה המלחמה. 

תמר מאיר, כלתו של פרופ' יצחק מאיר - הוא הוא הילד פטר - מספרת לקוראים צעירים את סיפור הצלתם של חמיה והוריו ושל יהודים אחרים בידי מוכר הגלידה פרנצ'סקו טירלי. הנאצים, שנכנסו להונגריה ב- 1944, החלו מיד ביישום הפתרון הסופי: הפרדת היהודים מן האוכלוסייה הכללית, ריכוזם בגטאות ושילוחם להשמדה. מוכר הגלידה האיטלקי פרנצ'סקו טירלי, בעצמו זר שהתגורר ועבד בבודפשט אף שאשתו וילדיו נשארו באיטליה, החליט להיחלץ לעזרת מי שחייהם היו בסכנה - יהודים שהכיר וכאלה שהיו לו זרים גמורים. בעזרת רשת של אנשי קשר שהפעיל הוא מצא מקומות מסתור (בהם מפעל הגלידה הקטן שלו), העביר אליהם מזון והשיג עבורם דרכונים מזויפים ומסמכי זיהוי אחרים. בדרך זו הציל ממוות כ-20 יהודים. ב- 2008 הוכר פרנצ'סקו טירלי בידי מוסד יד ושם כחסיד אומות העולם.
הכותבת תמר מאיר מספרת סיפור על אנושיות, על מוסריות ועל מחויבות. תחילה היא מאירה בהומור את הדמיון בין שני זוגות בשני דורות - הילד האיטלקי פרנצ'סקו ואמו לטיציה ('בסוף תצמח לך גלידריה בבטן') והילד היהודי-הונגרי פטר ואמו לילי ('בסוף עוד תעבור לגור בתוך חנות גלידה'), כשברקע לקקנות ילדית טבעית במציאות חיים הרמונית ושלווה. 
הפורענות המתקרבת מסומנת באיוריה של יעל אלברט באמצעות שינוי מובהק בצבע הרקע של הדפים, מצהבהב אופטימי לגוני אפור וכחול קודרים. המופע הראשון של המילה 'מלחמה' מיוצג באיור בדגלי גרמניה הנאצית, בטנק ובחיילים חמושים, במגן דוד ובכיתוב Juden על חלון ראווה וכן בטלאי צהוב על מעיליהם של עוברים ושבים ברחוב. הטקסט אינו מזכיר מילים כמו 'נאצים', 'גזע', 'גטו', 'גירוש' או 'מחנה' ומסתפק בהסבר כללי: 'המשפחה של פטר כן פחדה. פחדה מאוד. הם היו יהודים, ובהונגריה, כמו בגרמניה השכנה, לא רצו בהם יותר, למרות שהם לא נלחמו באף אחד, ולא עשו רע לאיש'. ההחלטה של פרנצ'סקו טירלי מוצגת כפועל יוצא של היותו אדם: 'אבל מה יהיה עם השכנים שלי? מה יהיה עם המשפחה של פטר? [...] מישהו צריך לעזור להם. מישהו צריך לתת להם מחסה, לעזור להם להתחבא, [...] אני אעזור להם, אני המישהו!'. מתיקות הגלידה כמטפורה לאנושיות מיטיבה מופיעה שוב בסוף הסיפור: 'כך או כך, ידע פרנצ'סקו, מה שעשה גדול ומתוק יותר מכל כדור גלידה שמכר או אכל בחייו.'
הספר נחתם באחרית דבר, המציגה את העובדות ההיסטוריות לצד תצלומים של גיבורי הסיפור. 

ספרים מאותו מדף:
הנקה ופיט, מאת רן כהן אהרונוב
המחבוא, מאת לוֹאִיק דוֹוִיליֶה
הדובי של פרד, מאת איריס ארגמן
קליידוסקופ, מאת חווה ניסימוב
מטאטאים רוקדים בחורף, מאת הדס ליבוביץ'

חנות הגלידה של פרנצ'סקו טירלי מתאים לבני חמש עד שמונה.
נירה לוין