כתב: יהונתן גפן
איורים: נורית גפן-בצר
דביר 1974, 2014
38 עמוד, מנוקד

'לפעמים,
בעיקר בחורף,
אני מרגישה עצוב.
אולי זה בגלל הענן והגשם
ואולי זה בגלל...
ואולי ...
לא חשוב.' (מתוך 'ענת בוכה ולא יודעת למה')

רבים מהשירים בספר, הרואה אור במהדורה מחודשת, ידועים מאוד; חלקם ('הייתי הילד הכי קטן בכיתה', 'הקיפודה יוכבד') כבר נחשבים קלאסיקה ומופיעים באנתולוגיות ובמקראות לבתי הספר. בשיריו - שכאן ושבקבצים אחרים - גפן מצליח לגעת ביַלדוּת; בנושאים שמעסיקים ילדים, במה שמצחיק אותם ובדרך שבה הם תופסים את העולם. השיר 'לעבור את הכביש עם אמא שלי' ('עוד מעט כבר אהיה גדול, / עוד מעט כבר אהיה לבדי. / אבל בינתיים יש לי הכול / כי בינתיים את תמיד לידי') - נוגע בספק שסביב צמיחה ועצמאות. 'שלום כיתה אלף' משקף את היום הראשון ללימודים מנקודת מבטו של ילד, שזה עתה התחיל להיות תלמיד: 'ברגע הראשון זה נראה לי מפחיד, / כמו החושך הזה/ הקטן / לפני שהסרט מתחיל'. השירים 'הילד הצהוב' 'הילד האדום', 'הילד הביישן' ו'הילד סתם' המשקפים את הרהוריו ואת ספקותיו של ילד המתבונן בבני גילו.

29 השירים בספר ראו אור בראשונה לפני 30 שנה. בהקדמה מספר גפן כי כתב את הספר כשהיה בן עשרים ושלוש, אב צעיר לבתו שירה. הוא מצטט קטע משיחה שניהל אז עם בתו הקטנה:
'ממה עשוי הירח?' שאלה אותי הילדה הקטנה שלי.
'מגבינה צהובה.'
'איך אתה יודע, אבא?'
'כולם יודעים את זה. הירח הוא גבינה צהובה.'
'אפשר לטעום אותו?'
'לא. אבל אפשר להריח אותו ויש לו ריח של ...'
'גבינה צהובה?'
'בדיוק.'
'ולמה לפעמים הוא לגמרי עגול,' שאלה שירה, 'ולפעמים חצי, ולפעמים דק ובקושי רואים אותו?'
'בגלל שהשמש אוכלת אותו כל הזמן.'
'למה?'
'כי השמש תמיד רעבה.'
'והשיחה הזאת,' ממשיך גפן ואומר בהקדמה, 'היא הסוד של השירים; כשיש לך חופש, מותר לך להמציא כל מיני דברים. ואם בסוף הילדה תגלה שהירח לא עשוי מגבינה צהובה, המשורר תמיד יכול להתנצל. בעיקר אם הוא אבא שלה'.

הכוכבים הם הילדים של הירח מתאים לילדים ולמבוגרים הקרובים לַיַלְדוּת - שלהם או של אחרים.
נירה לוין