יומנו של דרק פאלון - החיים שלי כליצן

כתבה: ג'נט טשג'יאן
אייר: ג'ייק טשג'יאן
מאנגלית: חגי ברקת
דני ספרים 2014
232 עמוד, לא מנוקד

'כשעשיתי רשימה של כל האנשים שיכולים לעזור לי לצאת מהתסבוכת הזאת,
היא כללה אנשים שידעתי שישמחו לעזור לי: סבתא, גברת מיטשל,
אולי אפילו גברת מקָאדל; אבל עמוק בפנים ידעתי שיש משהו בדבריה של אמא -
שאני צריך לפתור את העניין בעצמי. נכון, ללוות כסף מסבתא זה קל ופשוט,
אבל כשאני קיבלתי את ההחלטה לנסות להיות בוגר יותר השנה,
התכוונתי למה שאמרתי'. 

דֶרֶק בן השתים עשרה הוא ילד אמריקני ממשפחה נורמטיבית. הוא מגדל כלב ואוהב להשתולל גם עם פרנק, קוף קפוצ'ין מהמרפאה של אמו הווטרינרית. הוא מחבב את השכנה הקשישה, וכשהוא עושה בשבילה שליחויות ושירותים קטנים היא גומלת לו בעוגיות שוקולד שהיא מפליאה לאפות. דרק מבלה תמיד עם אותם שלושה חברים טובים, שקרלי היא אחת מהם; 'זה הדבר האדיר אצל קרלי, שאי אפשר למצוא אצל בנות אחרות: היא תמיד מוכנה לצאת להרפתקה בלי לעשות מזה עניין'. קרלי מצליחה כמעט תמיד לגרום לו לדרוש מעצמו יותר, אבל דרק רחוק מלהיות מוביל חברתי; קשייו בבית הספר גורמים לו אכזבות ותסכולים המכווצים בהתמדה את הדימוי העצמי שלו. 

מיד עם החזרה ללימודים אחרי חופשת השנה החדשה הכריזה המורה על מבצע התרמה למען ילדים בסיכון, ודרק, שזיהה הזדמנות 'להוכיח עד כמה התבגרתי, להראות שאני מסוגל לחשוב על מישהו אחר חוץ ממני' - התנדב לאסוף צעצועים. לרוע המזל הוטל עליו לאסוף בובות דווקא, ובתוך זמן קצר הוא הפך למושא לעגם של תלמידי בית הספר. אבל לא מצבו החברתי המתדרדר של דרק עומד במרכז הסיפור, אלא החלטה בלתי מוסרית שקיבל בתמיכתם של חבריו מאט ואומברטו, החלטה המסבכת אותו בשרשרת של שקרים ומאיימת להפוך לטעות הגדולה של חייו. 

הסיפור הוא אמריקני מאוד בתחילתו; הוא נפתח בערב השנה החדשה באזכור מנהגים אמריקניים מסורתיים (ההמתנה המשפחתית לספירה לאחור בשידור ישיר, מופע זיקוקים, מצעדים ותחרויות פוטבול), ונמשך כסיפור אוניברסלי שגיבורו המתבגר מתלבט בשאלות של ערך עצמי ושל הזדהות והשתייכות ובקשריו עם מבוגרים סביבו. 
דרק הוא מספר בגוף ראשון, שהתרגום לעברית פוגע באמינותו בגלל עירוב המשלבים שבלשונו: הוא אומר 'כרכוב האח' אבל גם 'איך התפדחתי היום', משמיע מטפורות כמו 'קרלי תשמח לנגוס בנושא הזה בתאווה' וביטויי מבוגרים כמו 'האומץ המנטלי שלי' וחוזר לעגה מעורבת באנגלית 'הכי מסמורטטות והכי קריפיות'. הוא מנסה 'להתנער מהצרה הזאת' או 'להעיר מרבצו את נמר בדיחות הקרש' וכן הלאה, תוך דילוגים מבלבלים מעברית גבוהה לביטויי עגה. 

אף על פי כן, ועל אף הסיום המתקתק, דמותו של דרק מצליחה להחזיק את הסיפור מתחילתו ועד סופו; הוא גלוי לב גם כשמדובר בחולשותיו וברגעי מבוכה, הוא מעורר הזדהות כשאינו מצליח להדוף את הפולשים לפרטיותו וכשהוא ממשיך לקדם את ההחלטה הלא מוסרית שלו כשבו-בזמן מתחדדת אצלו ההבנה בדבר חומרת הטעות. דרק מזכיר שאחד מחבריו הוא נכה בכיסא גלגלים, והפרט הזה נקרא ונקלט בטבעיות, ממש כמו החברות ביניהם. הוריו של דרק מוכיחים שהם נאמנים לעקרונותיהם; הם מביעים בגלוי את דעתם על הכשל המוסרי של הילד, מבהירים לו שתיקון העוול הוא באחריותו, וכשהוא מוצא דרך ראויה לעשות זאת הם מתייצבים לצדו. 

הרהור על טיפוגרפיה: דרק מצהיר בפתיחת הסיפור שהוא 'כמעט בן שתים עשרה', אבל האות הגדולה וגופן כתב היד העגול והאסתטי להפליא שנבחרו להדפסה מתאימים לילד צעיר הרבה יותר ועלולים להרחיק בני תשע ומעלה מן הספר. הגופן והכריכה קורצים לחסידיה של סדרת יומנים אחרת, ועלולים עושה לספר שירות דוב בקרב המבוגרים - ממש כשם שהם מקדמים את סיכוייו להיקרא אצל הצעירים. 

ג'נט טשג'יאן (נולדה ב- 1956) היא סופרת אמריקנית ממוצא ארמני. ספרי הסדרה שכתבה על דרק פאלון, החיים שלי בספר, החיים שלי בסרט ואחרים נלמדים בבתי ספר רבים בארצות הברית ותורגמו לשפות אחדות, בהן ספרדית, קטלנית, טורקית וצ'כית. האיורים בשולי העמודים, שבעזרתם דרק מפרש את אוצר המילים שהוא מתקשה ללמוד, הם מעשה ידיו של בנה בן-העשרה של הסופרת, ג'ייק טשג'יאן. 

יומנו של דרק פאלון - החיים שלי כליצן מתאים לבני שמונה עד עשר.
נירה לוין