צ'קו המסכן

כתבה: מרג'רי ויליאמס ביאנקו
אייר: ארתור רקהם
מאנגלית: גילי בר-הלל סמו
עוץ הוצאה לאור 2014
155 עמוד, מנוקד 

'נו, הצעצועים, אלא מה!' אמר מוּרוּם. 'חבורת בכיינים רעשנית. כל לילה הם מקפצים ומזמרים לי בכל רחבי הבית! אי אפשר לחיות ככה. כבר שלושה לילות ברצף לא תפסתי אפילו עכבר אחד בגלל הרעש שהם מקימים [...] אבל סידרתי אותם הערב. סובבתי את הכפתור על דלת ארון הצעצועים, ועכשיו הם לא יכולים לצאת.' 

מורום החתול, הדובר במונולוג המרושע הזה, הודף את אבן הדומינו הראשונה המניעה את עלילת הסיפור, ועתיד להיות מסולק מן הזירה מהר מכפי שאפשר היה לחשוב נוכח חשיבותו העצמית. מי שנוחת על אפו 'בקרקוש מפרקים' ומשלח אותו להמתנה ארוכה מאחורי הקלעים של הסיפור הוא צ'קו המסכן, כלב העץ שנתן את שמו לספר כולו. צ'קו מתפקע מצחוק ופונה לשחרר את חבריו הצעצועים משביים.
מלבד צ'קו המסכן התגוררו בחדר הילדים לא מעט צעצועים: בּוּלְקֶה כלבלב הסמרטוטים שהיה בכיין חסר תקנה, טַאבִּי שאוזניה היו ארוכות משל בולקה ועיניה עגולות יותר, הבובות וירג'יניה מיי וגלדיס, ארלקינו הגנדרן שידע לומר רק מילה אחת, אפרוח אביב טרחן, אריה רומנטיקן, קטר עץ, וגם אנה הכבשה ושמחה פוך, שהייתה 'שטוחה ומלבנית, לבשה סאטן ורוד ואת שוליה הקיף סרט משי'. הצעצועים ניהלו חיי קהילה פעילים; הם התבדחו והתווכחו, העליבו ונעלבו, ריכלו וחלקו סודות. מדי פעם ערכו חתונה או יצאו לפיקניק. 
בלילה שבו מתחיל הסיפור החליטו הצעצועים לצאת לחצר ולחפש אוצר; אוצר לא מצאו, אך בין בולקה לטאבי פרצה מריבה קולנית ואחר כך נשבר זנבו של צ'קו המסכן. אבל רוחו של כלב העץ לא נפלה, ולמחרת בבוקר הזמין את בולקה להצטרף אליו לטיול גדול הרחק מן הבית. השניים קפצו על עגלת חציר, הגיעו העירה ופגשו טיפוסים מעניינים, שטו בנהר בשעת סערה והתיידדו עם בובת עץ שחיה במזבלה. הבובה ג'נסינה הצטרפה לשני הצעצועים להמשך הטיול, והשלושה נקלעו להרפתקה מסוכנת בגלל חפץ מקודש שהבובה, 'בת צוענים' כדבריה, גזלה מעכברושי המזבלה. סוף טוב הכול טוב; צ'קו המסכן חזר הביתה כגיבור ולצדו שני חבריו, ג'נסינה הצוענית מצאה את מקומה בין הבובות, הסכסוך עם העכברושים נפתר בדרכי שלום, בולקה התפייס עם טאבי וחגיגת נישואיהם חותמת את הסיפור. 

לצעצועים יש אינטראקציות עם בני מינם, עם בעלי חיים ועם בני אדם, וכולם נענים בדרך כלל לאמות המוסר שהנחילה להם המספרת. הספר אינו צדקני או מוסרני, אבל קולה האישי של המספרת נשמע במהלך הסיפור - 'ואני מתביישת להגיד שהדבר הראשון שעשה [...] היה להסתובב ולעשות לברווזונים פרצופים גסים ומכוערים' (עמ' 42); 'כמה הייתי רוצה לספר לכם שגלדים ווירג'יניה מיי קיבלו את פניה של ג'נסינה באדיבות [...] אבל למרבה הצער זה לא יהיה נכון' (114), מוכיח את אלה שסרחו ושולח בעקיפין מסר גם לקוראים הצעירים.
הרהור על תרגום:
אף שברשימת המִזְכִּים (קרדיטים) מופיע גם שם העורך/עורכת, יש בספר צרימות סגנוניות, כמו 'באותו רגע הִכְּתָה בצ'קו המסכן השראה לא טובה' (25), 'כך נכנסו כניסה מרשימה לעיירה' (31).
מעניין מה יחשבו הילדים על הביטוי 'הוא כבר נפל מהרגליים מרוב עייפות' (73) שכבר אינו שגור בשפה, ואיך יתמודדו עם מבעים שעבור קוראים צעירים הם סתומים לכל אורכם, כמו 'זה היה גְרֶנָדִיר הברזל מֵהחווה מעבר לכביש. הוא התחיל את חייו כמשקולת לדלת, אבל כשהיה בגיל העמידה איבד את מקומו, ועמו גם חלק גדול מנפחו וממשקלו' (91). וכל מילה נוספת מיותרת. 

הסופרת מרג'רי ויליאמס ביאנקו (1891–1944) נולדה בלונדון, חיה עם בעלה וילדיה באיטליה ובמקומות אחרים באירופה ולבסוף עברה לארצות הברית; ספרה המפורסם ביותר הוא ארנב הקטיפה (1922) שנחשב קלאסיקה אמריקנית וראה לאחרונה אור בעברית. ראו בדףדף. מי שיקרא על הסופרת ב'אחרית דבר' שכתבה המתרגמת יגלה למה ניתן השם צ'קו לגיבור הסיפור; טעמו של התואר 'המסכן' נותר בגדר תעלומה. 

צ'קו המסכן מתאים לבני שש עד תשע.
נירה לוין