מאת: מיכל עמנואל
כתר 2014
111 עמוד, לא מנוקד

'קוראים לי אבא צביאלי. ולא, אני לא זקן. אני בן אחת עשרה. עוד מעט אסביר למה קוראים לי בשם של זקנים, אבל קודם כול אני אומר:
1. לא, אני לא אבא של אף אחד, ו -
2. לא, אין לי אח שקוראים לו סבא.'

אבא צביאלי הוא ילד בן 11. הוא יודע בדיוק שזכה בשם הנדיר 'אבא' משום שאמו היא מעריצה של הסופר הידוע אבא הירשפלד, והוא למד לחיות עם השאלות הקנטרניות ועם הצחוק המלגלג. כותרת המשנה של הספר היא 'תעלומה בלשית', ואכן כשהסיפור מתקדם נפתרת בו תעלומה ומתגלה סוד משפחתי: הסופר המפורסם הוא לא פחות מאשר אביו של אבא של אבא, כלומר סבו של אבא.
כמו במשפט האחרון, גם בסיפור המילה 'אבא' היא המילה השכיחה ביותר, ואף שההֶקשרים שבהם היא מופיעה הם לרוב רציניים - היא מוסיפה לא מעט הומור לפרשה המשפחתית.

הילד אבא, המספר את הסיפור בגוף ראשון, מכנה את אביו 'אבא דן' כדי שהקוראים לא יתבלבלו. הוא מגלה שאביו מאומץ, ומבין שסבא פָּפָּה (עוד אבא...) שאימץ את אבא דן בילדותו אינו סבו הביולוגי. אל הזירה נכנסת אישה המחפשת את אהוב נעוריה של אמה המנוחה, שגם שמו אבא צביאלי, כשם הילד המספר, ומכאן והלאה הדרך קצרה לגילוי הפרטים שהופכים את כל המעורבים למשפחה רחבה אחת.

היסטוריה משפחתית וסודות אישיים עלולים להיות נושאים מעיקים עבור קוראים צעירים, ואכן הסיפור, המתחכך במהלכו גם בתולדות ההתיישבות בארץ, עשיר בסוגיות רגשיות מורכבות ואינו פשוט לעיכול. עם זאת, בזכות המספר הילד, המנסח לעצמו מה ששמע ומארגן את הפרטים כסדרם, העלילה על מהלכיה מתבארת ומתבהרת. הילד מספר את הסיפור המורכב בקול מלא חיים ובעברית מדוברת, חורג פה ושם מן הלשון התקנית (למשל 'היא שמה לי קורנפלקס כמו שאני אוהב' או 'אז עוד לא תיארנו לעצמנו איזה דברים מסעירים עוד יקרו'), נשמע לעתים פזיז או חסר סבלנות ומשמיע עמדות הצפויות מבן גילו ('למחרת נאלצתי ללכת לבית הספר'). כך, אף שנקלע לסיטואציה מטלטלת, הוא אינו מניח לקוראים לשכוח שהוא רק ילד.
בסיפא של כל פרק, כמספר היודע את אשר לפניו, הוא רומז בטון נמרץ על ההמשך באמצעות השם שבחר לפרק הבא. השמות כולם הם שמות פעולה מתחרזים, החל ב'היכרות', עבור דרך 'הסתבכות', 'התפתחות' 'התבלשות' וכלה בפרק הלפני אחרון הנקרא 'עבדות'.

הכותבת מיכל עמנואל, שזה ספרה הראשון, הצליחה לספר סיפור לא-פשוט בפשטות, בבהירות ובחן.
ילד ושמו אבא מתאים לבני תשע עד שתים עשרה.
נירה לוין