כתבה: רותי ויטל גילעד
הוצאת קרן 2014
102 עמוד, לא מנוקד

'מה בן-אדם משאיר אחריו? הוא תמיד יכול להשאיר אחריו בגדים מלוכלכים על הרצפה ואנשים מאוכזבים. זה מה שאני משאירה אחרי.
ומישהו שמת? הוא יכול להשאיר אחריו אישה עייפה וילדה ש'הכול בראש שלה', ומשפחה כואבת ולא אשמה. אבל אבא שלי השאיר אחריו פירורי לחם, כדי שתמיד אמצא אותו.'

עלמה, נערה בת-עשרה, מספרת בגוף ראשון על חופשת קיץ אחת, שבמהלכה למדה לחיות עם חסרונו של אביה המת, וגילתה מחדש את היכולת להיות אופטימית ולהביט לעבר הימים שמצפים לה במבט בהיר. החופשה, שאותה תכננה עם חברתה הטובה מיכל, התחילה באכזבה. 'היו לנו שתי מטרות וכבר החלטנו על דרכי פעולה. רצינו שני דברים. חבר ועבודה, עם עדיפות לחבר כמובן [...] אבל בניגוד להחלטות שהתקבלו בין חברות-הכי-טובות, החלטות שצריכות להיות מחייבות, שבועיים לפני סוף הלימודים מיכל השיגה חבר ללא כל חיפוש, ללא כל מאמץ, ובלעדי'.

משימה שהטילה עליה אמה - לייצג במקומה את ועד הבית בהלווייתה של שכנה קשישה - מובילה את עלמה אל בית הקברות ('בית הקברות שלנו', כפי שאומרת אמהּ של עלמה) ואל 'בין הברושים' - בית קפה קטן בפאתי בית הקברות. הסיפור הוא מעין נובלת חניכה; היחסים בין עלמה לאמה רוויים האשמות הדדיות, תסכול ותחושת בדידות. עלמה נמשכת אל בית הקפה המוזר, הנמצא על הגבול שבין ארץ החיים לממלכת המתים, ומתחילה לעבוד בו כמלצרית. המקום היוצא דופן וההתיידדות עם בעלת בית הקפה ועם כמה מן הלקוחות הקבועים מאפשרים לעלמה לשתף אחרים ברגשותיה, להכיר את סיפוריהם האישיים, את השקפות עולמם ואת דרכי ההתמודדות שלהם - ולחזור לחיים. את תמונת חייה של עלמה - לפני מות אביה ולאחריו - משלימים מכתבים שכתב האב לבתו כשידע שלא יחלים ממחלתו וביקש שיימסרו לה לאחר מותו.
מעל הסיפור הקטן מרחפת עננה קלה של בוסריות; עם זאת זהו טקסט אישי מאוד, מאופק ונזהר מרגשנות, המשמיע קול רגיש ואמין.

רותי ויטל גילעד (נ' 1963) היא שחקנית, מתרגמת וסופרת. קראו על ספרה אורי ואבן הים.

הפחד לדרוס שליח פיצה מתאים לבני אחת עשרה ומעלה.
נירה לוין