כתבה: תמר וֵרֵטֶה-זהבי
איירה: סִילְבְיָה כַּבִּיבּ
כנרת בית הוצאה לאור 2014
32 עמוד, מנוקד

'אני לא הולכת לשום מקום!' רצתה מולו לצעוק, אבל שתקה.
מבלי להביט באחיה ידעה שהוא נושך את שפתיו כדי לא לומר לאמא שהוא לא הולך לשום מקום בלעדיה ובלעדי אבא. האישה הזקנה והחכמה הגישה לשלושתם כוס נוספת מלאה שיקוי אומץ ואמרה, 'אני בטוחה שתגיעו בשלום לדוד מראווי.'

תמר ורטה ורונית רוזנטל נפגשו עם פליטים מאריתריאה וסודן כשלימדו אותם עברית. אחת לשבוע במשך שנתיים שמעו מפיהם של גָ'רָמֶה אִימָאם, קָסֵטֶה זֶרְסֵנַאי, דניאל יוֹהָנֵס ועַבְּדוּ אָדָם על ילדותם, על בתיהם, על משפחותיהם ועל המלחמות שאילצו אותם לברוח כדי להציל את חייהם. מן הסיפורים האישיים הללו נרקם הסיפור על מוּלוּ וְצָגַאי, אחות ואח שחיו חיי שלווה עם הוריהם עד שאימי המלחמה הניסו את המשפחה לכפר גדול יותר. משם שלחו ההורים החרדים את ילדיהם מזרחה לעבר הגבול, כדי שיצאו מן המדינה, יגיעו לחוף המבטחים של מחנה פליטים וממנו אל דודם.

מוּלוּ וְצָגַאי איננו מעשייה; זהו סיפור ריאליסטי, שאף שמהדהדים בו קולותיה ומנהגיה של תרבות רחוקה ולא מוכרת, הוא אינו מניח לקוראים להחמיץ את ההקשרים האקטואליים שלו. המבוגרים המקריאים והמאזינים הצעירים פוגשים ילדים שנשלחים לבדם למסע מפרך, מאיים, שבו בעלי חיים טורפים וחיילים חסרי מצפון מסכנים את חייהם והפחד והבדידות מכרסמים בהם יום ולילה. החרדה והאומץ של הילדים הפליטים, הגעגועים להוריהם והתמיכה ההדדית, הרצון לזכור והצורך לשכוח ולהסתגל - כל אלה מעוררים בקוראים הצעירים תחושות של אמפתיה והזדהות; אלה עשויות להוליד סקרנות, ואולי גם פתיחות, לקראת התבוננות חדשה בפליטים בארץ בעיניים הומניסטיות מוסריות. לקריאה בספר פוטנציאל של העצמה ערכית; בכוחה להפוך פליטים שקופים-אילמים לבני אדם.

באחרית דבר של הספר נאמר: 'המסע של מולו וצגאי לא הגיע לסופו, וגם המסע הקשה של קָסֵטֶה, גָ'רָמֶה דניאל ועַבְּדוּ עדין נמשך. כולנו מקווים שהסכנות יחלפו והמלחמות יסתיימו, וכל אחד יוכל לחזור למולדתו ולמשפחתו ולחיות שם באושר. עד אז קָסֵטֶה, גָ'רָמֶה דניאל, עַבְּדוּ וכל שאר הפליטים היו רוצים להרגיש אורחים רצויים בארצנו.'

מוּלוּ וְצָגַאי מתאים לבני חמש עד שמונה.
נירה לוין