מאת: שהם סמיט
איורים: עינת צרפתי
כנרת זמורה-ביתן דביר 2014
40 עמוד, מנוקד

'שְׁ שְׁ שְׁ...
שקט! דממה!
סוף-סוף דידי שלנו נרדמה.
רגע..
היא זזה...
רק זה חסר...
אוי ואבוי לנו אם דידי תתעורר...'

וכצפוי, דידי מתעוררת, ומתחיל ה'סיפור' שאחרי השינה; הוא מתחיל בביטוי של סובלנות הורית - 'טוב, מתוקה, רק עוד חיבוק ונשיקה' - ביטוי המתפרש ככתב כניעה. בעקבותיו, תוך התעלמות ממחאותיהם החלושות של הוריה, דידי הקטנה והעגלגלה מדלגת לעבר חדר האורחים ומכינה את עצמה לבילוי בחברת הדודים המבוגרים. ההורים אמנם ממשיכים להשמיע את סיסמאותיה של הורות קורסת ('דידי! שכחת את הכללים... בשעה כזאת בשום פנים ואופן לא אוכלים!', ואז 'פרוסה אחת! זה מספיק ועוד איך!' וכן הלאה), אך דידי עצמה - כתר על ראשה וחיוך קצפת על פניה - שועטת אלי מפעלים רבי תעוזה; הופכת, שופכת, טובלת בובה בקערת הפונץ', ממריאה מעֶגְלַת התה והופכת מחמודונת מנומנמת בעמוד הראשון למפלצונת מעצבנת מאמצע הספר עד סופו. בשלב זה ההורים מפעילים את שיטת ה'א-חת! שת-ים! ש-לוש!', אך ההצלחה היחידה שנזקפת לזכותם היא הצטרפותו של התינוק לחגיגת הלילה.

הסיפור מסופר בשני ערוצים המשלימים זה את זה: הטקסט המילולי מוסר רק את דבריהם של ההורים; החריזה מושכת לכיוון השובבי החביב, אבל סימני הפיסוק והטיפוגרפיה המכוונים להנגנה (אינטונציה) הרצויה מושכים לכיוון הכאוטי. האיורים המוצלחים של עינת צרפתי, בצבעי גלידה המשולבים בשחור-אפור, הם הטקסט המַשְׁלִים, המציג לקוראים את מעלליה של דידי מרגע שפקחה את עיניה ועד לשיאה של הפורענות - סדום ועמורה בחדר האורחים.
התמונה האחרונה מציגה בקריצה את שוּבָהּ של הדממה לחדר הילדים: ניצחון להורים? כלל וכלל לא; אמא ואבא, עדיין בבגדיהם ובמשקפיהם, יְשֵׁנים בחצי ישיבה במיטתה של דידי הקטנה, ועליהם נמים בסיפוק דידי והתינוק.

הסיפור מכוון גם לאוזניהם של המבוגרים, בבחינת 'ראו ואל תתנו לזה לקרות לכם!' אבל ספק אם ישעשע אותם כמו את ילדיהם הצעירים. הקטנים הללו יבינו את ההומור, ייהנו מן הקרנבל הלילי ואולי - אולי אף ישכללו את האסטרטגיות שלהם למקרים דומים...

סיפור מאותו מדף:
מי שתה לי? מאת שֹהם סמיט, איירה רותו מודן, ספרית פועלים. אחד מספריה הראשונים של סמיט, שעלילתו נמסרת גם היא בשני קולות (מילולי ומאויר) ובשני עולמות (מציאותי ודמיוני). ראו בדףדף.

סיפור אחרי השינה מתאים לבני ארבע עד שבע.
נירה לוין