אוטוליין והחתולה הצהובה

כתב ואייר: כריס רידל
מאנגלית: מאירה פירון
ידיעות אחרונות ספרי חמד 2013
171 עמוד, מנוקד

'אוטוליין גרה בקומה עשרים וארבע בבניין פִּלְפְּלִיָה. שמו של המגדל היה פ'ו דִינק, אבל הוא נראה ממש כמו פִּלְפְּלִיָה. לכן כינו אותו בניין פִּלְפְּלִיָה. היא גרה בדירה 243 עם מר מונְרוֹ הקטן והשעיר, שלא אוהב גשם וגם לא שמברישים את שערו. אוטוליין, לעומת זאת, אהבה כל מזג אוויר, במיוחד גשם, כי אהבה לקפוץ בשלוליות. היא גם אהבה להבריש את שערו של מר מונרו. זה הרגיע אותה ועזר לה להתרכז, במיוחד אם צצה בעיה מסובכת שדרשה פתרון, או כשרצתה לרקום מזימה מחוכמת.' 

ואכן, במרכז העלילה בעיה מסובכת מאוד; לא זו בלבד שכתבות על גל פריצות באזור ממלאות את העיתונים, גם כלבי מחמד החלו להיעלם באופן מסתורי. ואם בזה לא די - מופיעות בעיתונים מודעות מטעם סוכנות המספקת 'כלבים איכותיים לכל חיק'. אוטוליין ומר מונרו נרתמו לפתרון התעלומות, יוצאים במסווה לרחובות, מצותתים לשכנים, מציצים בחלונות מאובקים באישון לילה ולא מהססים לסכן את עצמם, עד שקצה חוט מתחבר לקצהו האחר. כך הם רוקמים 'מזימה מחוכמת', לוכדים את החשודים במעשים החמורים ומוסרים אותם לידי משטרת חיות המחמד.
'עכשיו אנחנו נטפל בעניינים, עלמתי,' אמר השוטר לאוטוליין. 'מזמן אנחנו עוקבים אחרי השניים האלה.'
'מה יקרה להם?' שאלה אוטוליין.
'הם יישבו הרבה זמן,' אמר השוטר, 'בגן חיות שיקומי בכפר.' 

הסיפור מסופר מנקודת המבט של אוטוליין, ילדה צעירה ובעלת חוש דמיון מפותח עד מאוד. הקוראים מוזמנים לשכוח מה שהם יודעים על החיים האמיתיים, על הורים וילדים, על כללי מותר ואסור ועל גבולות המציאות וההיגיון, ולהימנע משאלות המעידות על מעשיוּת יבשה (איך יכול להיות שילדה חיה לבדה? איך יכול להיות שחתולה תופסת כלבים?); בעולם הדמיוני שבו אוטוליין היא גיבורת הסיפור הכול יכול להיות. חדי העין שבין הקוראים יבחינו בוודאי שההורים המטיילים בעולם ואוספים חפצים לאוספים שלהם הם חלק מבועת הדמיון; נוכחותם של ההורים בחיים האמיתיים של הבת נרמזת בתוספות הנ'ב בגלויות שאוטוליין מקבלת מהם, למשל - נ'ב: סגרי את משחת השיניים! או - נ'ב: נקי בבקשה את כל עוגות הקרם, ילדה טובה! 

אוטוליין והחתולה הצהובה הוא מעדן ממש לקוראים צעירים, שזה לא כבר השלימו את רכישת הקריאה. הטקסט המספר את הסיפור מוגש לקוראים בשורות ספורות בכל עמוד, הַמְאֻוְרָרוֹת היטב בשפע של איורים. את הטקסט הזה, המוביל את העלילה, מלווים קטעי טקסט קצרצרים המשולבים באיורים; הם מעבים את העלילה בחן רב, מוסיפים לה הומור ושנינות או רומזים על כיוונים אפשריים בהתפתחותה - אך בדרך כלל אינם חיוניים להבנתה. העמוד הראשון של הסיפור הוא דוגמה מצוינת לכך: 
הסיפור נפתח בשתי שורות - 'אוטוליין גרה בקומה עשרים וארבע בבניין פִּלְפְּלִיָה. שמו של המגדל היה פ'ו דינק, אבל הוא נראה ממש כמו פִּלְפְּלִיָה. לכן כינו אותו בניין פִּלְפְּלִיָה'. מתחת לשורות אלה מופיע איור של כמה מגדלים עירוניים משונים למראה, שונים מאוד זה מזה. אחד מהם הוא המגדל שבו גרה אוטוליין. לכל אחד מהם צמוד שֵם, למשל 'בניין קופסת נעליים', 'המגדל המחודד', 'בניין כובע ליצן' וכן עוד. הקוראים יימשכו לכתוביות הקטנות, אינפורמטיביות או אניגמטיות, ינסו להבין אם וכיצד הן קשורות לפתרון התעלומה, אך בעיקר יעלצו נוכח השמות המצחיקים והסגנון האיגיוני.
הספר מעוצב בפורמט קטן, המוסיף על התחושה האינטימית של הקוראים בהיכנסם לחיי הדמיון של אוטוליין.  

כריס רידל, מאייר וסופר לילדים וקריקטוריסט, נולד ב- 1962 בדרום אפריקה ובילה את שנות ילדותו באנגליה. רידל מציין את ג'ון טאנייל, המאייר הראשון של אליס בארץ הפלאות, ואת ארנסט ה' שפרד, המאייר הראשון של הרוח בערבי הנחל ושל פו הדב כאמנים שהשפיעו על התפתחותו. מבין הספרים שאייר הקוראים הישראלים מכירים את משהו אחר שכתבה קתרין קייב, ואת גוליבר שסיפר מחדש מרטין ג'נקינס. 

אוטוליין והחתולה הצהובה מתאים לבני שש עד תשע, וישמח גם מבוגרים חובבי נונסנס.
נירה לוין