ג'ין ווֶבְּסטֶר
מכס נורדאו
צ'רלס דיקֶנס
אריך קסטנר
רוברט לואיס סטיבנסון
מאיר שלו
דויד גרוסמן
אריך קסטנר
עוזי בן כנען
אברהם שלונסקי
תמי שם טוב
הנס כריסטיאן אַנדֶרסן
שלום עליכם
מוריס סנדק
נחום גוטמן
לואיס סַצֶ'ר
פליקס זאלטן
מארק טוויין
אנתוני בראון
חיה שנהב
גדי טַאוּב
לוסי מוד מונטגומרי
קלייב סטייפלטון לואיס
חנה ליבנה
דבורה עומר
גוטפריד אוגוסט בִּירגֶר
פיליפ פולמן
אוסקר וויילד
יוהַנה סְפּירִי
יהונתן גפן
אדמונדו דה אמיצ'יס
יאנוש קורצ'ק
מייקל מוֹרְפּוּרגוֹ
מרים ילן שטקליס
יעל רוזמן
אנטואן דה סנט אקזיפרי
פֶרֶנץ מולנר
חנה ליבנה
עודד בּוּרְלָא
של סילברסטיין
פרנק בָּאוּם
יוּ לוֹפְטינג
קֶנת גְרַאהַם
לואיס קרול
קרלו קולודי
אנדרֶה מוֹרוּאָה
חיים נחמן בְּיַאליק
נתן אַלְתֶרְמַן
אלוין ברוקס ווייט
פאלק הלפרין
רונית חכם
שמעון צבר
ג'וליה דונלדסון
אדגר רייס בורואוז
אריק נייט
קורניי צ'וקובסקי
לאה גולדברג
מיכאל אֶנְדֶה
אסטריד לינדגרן
ז'ול ורן
סֶלמָה לַגֶרלֶף
ג'ונתן סוויפט
ע. הלל
וילהֶלם בּוּש
פמלה טראוורס
ארנולד לובל
טובֶה יֶנסון
גלילה רון פדר עמית
רנֶה גוסיני
שלומית כהן אסיף
אורי אורלֵב
עמוס עוז
מונרו ליף
רודיארד קיפלינג
שפרה ש.
מיגל דה סרוונטס
אפרים סידון
אלן אלכסנדר מילן
אלינור פורטר
ג'יימְס מֵתיוּ בֶּרי
בוורלי קלירי
קדיה מולודובסקי
רואַלְד דַאל
יאנוש קורצ'ק
מדליין ל'אנג'ל
דניאל דיפו
קריסטינה נֶסְטלינגֶר
נירה הראל
פַּטרישיה מֶקלַכלָן
ויליאם סטייג
חומפס
כתבה: שלומית כהן-אסיף
איורים: אביאל בסיל
ספרית פועלים 2013 (ראה אור בראשונה ב-1980 בהוצאת מסדה)
28 עמוד, מנוקד
'יום אחד ראה דוב שמנמן
פס חום
בצווארו של אחד הזאבים ביער.
'איזה פס יפה! הלוואי שיהיה לי פס כזה,'
אמר הדוב בקול וגירד את הצוואר.
כהרף עין קישט פס חום את צווארו.'
חומפס - כך החלו כל הדובים ביער לקרוא לו - היה דוב מיוחד מאוד: 'כאשר היה מביע משאלה בקול, הייתה בקשתו מתקיימת'. הדוב המשיך להשמיע משאלות: הוא חמד זנב כמו זנבו של האריה, זקן כמו זה של התיש, קרניים כמו של הצבי וכן הלאה, עד שבני משפחתו שלא הכירוהו החליטו לסלקו מחברתם: 'בואו נגרש את המפלצת הזאת!' כך קראו והקיפו אותו במעגל. חומפס המבוהל גילה שבזמן שהצמיח לעצמו זנב, זקן, קרניים וכנפיים - אבדה לו היכולת לנהום כדרך הדובים ולהרתיע את אויביו; תחת זאת יצא מגרונו 'ציוץ בוכה, גדול ורטוב'. למזלו הכירה אותו אמו ובכוח אהבתה הצליחה להסיר מעליו את כל הקישוטים. 'רק הפס החום נשאר בצווארו של חומפס ולא נמחק אף פעם'.
חומפס, כמו כל ילד, עסוק בבדיקת זהותו ורוצה מה שאין לו - אך טרם למד לעדן את רגשותיו. מה שנקרא כטקסט חינוכי לפני 33 שנה כשראה אור לראשונה נתפס היום כסיפור מוסרני המצליח להיות משעשע; מראהו הנלעג של הדוב המתהדר בנוצות לא-לו, החמלה המשתמעת מפי בעלי החיים הצופים בו והסוף הטוב מוציאים את העוקץ מן התוכחה.
ספר מאותו מדף:
מעשה בעכבר שלא רצה להיות עכבר, מאת אהוד מנור
חומפס מתאים לבני שנתיים עד ארבע.
נירה לוין
איורים: אביאל בסיל
ספרית פועלים 2013 (ראה אור בראשונה ב-1980 בהוצאת מסדה)
28 עמוד, מנוקד
'יום אחד ראה דוב שמנמן
פס חום
בצווארו של אחד הזאבים ביער.
'איזה פס יפה! הלוואי שיהיה לי פס כזה,'
אמר הדוב בקול וגירד את הצוואר.
כהרף עין קישט פס חום את צווארו.'
חומפס - כך החלו כל הדובים ביער לקרוא לו - היה דוב מיוחד מאוד: 'כאשר היה מביע משאלה בקול, הייתה בקשתו מתקיימת'. הדוב המשיך להשמיע משאלות: הוא חמד זנב כמו זנבו של האריה, זקן כמו זה של התיש, קרניים כמו של הצבי וכן הלאה, עד שבני משפחתו שלא הכירוהו החליטו לסלקו מחברתם: 'בואו נגרש את המפלצת הזאת!' כך קראו והקיפו אותו במעגל. חומפס המבוהל גילה שבזמן שהצמיח לעצמו זנב, זקן, קרניים וכנפיים - אבדה לו היכולת לנהום כדרך הדובים ולהרתיע את אויביו; תחת זאת יצא מגרונו 'ציוץ בוכה, גדול ורטוב'. למזלו הכירה אותו אמו ובכוח אהבתה הצליחה להסיר מעליו את כל הקישוטים. 'רק הפס החום נשאר בצווארו של חומפס ולא נמחק אף פעם'.
חומפס, כמו כל ילד, עסוק בבדיקת זהותו ורוצה מה שאין לו - אך טרם למד לעדן את רגשותיו. מה שנקרא כטקסט חינוכי לפני 33 שנה כשראה אור לראשונה נתפס היום כסיפור מוסרני המצליח להיות משעשע; מראהו הנלעג של הדוב המתהדר בנוצות לא-לו, החמלה המשתמעת מפי בעלי החיים הצופים בו והסוף הטוב מוציאים את העוקץ מן התוכחה.
ספר מאותו מדף:
מעשה בעכבר שלא רצה להיות עכבר, מאת אהוד מנור
חומפס מתאים לבני שנתיים עד ארבע.
נירה לוין