ואנגרי

מאת: תמר וֶרֶטֶה-זהבי
איורים: יסמין דֵיוויס
עם עובד 2013, ספריה לנוער
189 עמוד, לא מנוקד 

כשוואנגרי באה לאוויר העולם בבקתת בוץ בכפר קטן, קשה היה לשער שהתינוקת הקנייתית תגדל להיות פעילה חברתית ופוליטית אמיצה, בעלת תואר דוקטור, שבשנת 2004 הוענק לה פרס נובל לשלום. הספר עוקב אחר התפתחותה של הילדה האפריקנית היוצאת דופן שהפכה לאישה אפריקנית מעוררת השתאות והערכה, מהיום שנולדה בו ועד לנאום שנשאה בטקס הענקת הפרס באוסלו. 

'אף פעם אל תזלזלי בחכמה של הזקנים והזקנות שלנו. הנזירות ודאי מזלזלות בה, אבל לך אסור! [...] האנשים הלבנים הביאו לנו הרבה טוב, אבל גם הרבה רע. זכרי מה הדודה שלנו תמיד אומרת: תלמדו מהציפורים החכמות - תבררו בין הגרעינים הטובים שיועילו לכם לאלה שירעילו אתכם'.
דברים אלה שאמר אחיה הבכור של ואנגרי לאחותו עם תחילת לימודיה אצל הנזירות האיטלקיות, חוזרים ונרמזים בסיפור בווריאציות כאלה או אחרות. במשך כל חייה ואנגרי מאטאיי מהלכת על אותו שביל צר, שבין אהבה לַמסורת וכָבוד לתפיסת העולם השמרנית, לבין השאיפה להשכלה והמאבק בכיבוש, בקיפוח ובשחיתות. כמאמר אחיה, היא בוררת בין הגרעינים הטובים - מילולית ומטפורית - שיועילו לחברה הקנייתית, לבין אלה המרעילים אותה ומצעידים אותה לאחור. 

'הנחל התייבש, בתי, גם המעיין,' אמרה אמה בקול חנוק מדמעות, 'אנשים רודפי בצע כרתו את כל העצים שלנו, והם ממשיכים וכורתים יערות שלמים. בגללם קניה הפכה למדבר, לילדים אין אוכל מזין לאכול ומים צלולים לשתות'.
דרכה של ואנגרי הובילה אותה לייסוד תנועת החגורה הירוקה, שרתמה אלפי נשים אפריקניות כפריות לנטיעת עצים במקומות מגוריהן; הרעיון שבבסיס התנועה היה ששורשי העצים ייצבו את האדמה וימנעו את הסחף הממלא את הערוצים ומייבש את הנחלים. העצים יספקו מזון וצל וישמשו להסקה ולבנייה, ויחזירו את הצבע הירוק למרחבי קניה. 

קישור לסרטון על חייה של ואנגרי מאטאיי - 
http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=gzp_GYVv7y0#at=16


כוחו של הספר באור שהוא שופך על מסע חייה של אישה אחת ובמסריו החברתיים; אולם נקודת התורפה של הספר היא סגנון הכתיבה; ורטה-זהבי מתקשה לעצב דמויות בעלות אישיות ייחודית. כל הדמויות מתאפיינות באותו קול לא-אישי, מרוחק עד כדי פלקטיות לעתים, הפוגע באמינותו של הסיפור כולו. 

תמר וֶרֶטֶה-זהבי נולדה בירושלים ב- 1959. במשך תקופה ממושכת חיה בפריז וכתבה שם עבודת דוקטור על התפתחות דימויים פוליטיים אצל ילדים. סוגיות חברתיות ופוליטיות שלובות בספריה לנוער בסיפורי התבגרות. מלבד ואנגרי כתבה לנוער את לפחד יש ריח (2012), גנדי (2011), מרטין (2010, על מרטין לותר קינג), סלטה לאחור (2008) ושרוטה (2007). 

ואנגרי מתאים לבני אחת עשרה עד ארבע עשרה.
נירה לוין
-----------------------------------------------------

המלצה על הספר ואנגרי מאת תמר ורטה-זהבי
כתבה דפנה לבון בת 11, נס ציונה

ואנגרי נולדה באפריקה, למרגלות הר קניה. שם אמה היה ואנגירו ושם אביה היה מוטה. אביה עבד אצל האנגלים, כי בתקופה ההיא האנגלים שלטו בקניה והעבידו את הקנייתים בחקלאות תמורת קצת מזון ומעט כסף. אמה עבדה בכפר באדמות של המשפחה. מיד כשנולדה ידעו כל בני משפחתה שוואנגרי תגדל להיות תלמידה טובה וילדה חכמה; הם צדקו, ואנגרי הפכה להיות תלמידה מצטיינת. באותה תקופה רק ילדים מעטים בקניה הלכו לבית ספר, בעיקר בנים. בכל בית ספר שוואנגרי למדה בו היא הייתה התלמידה הכי טובה, ובכל מקום המליצו עליה לבית ספר טוב יותר.
אחרי שנים שבהן לא ביקרה בביתה חזרה ואנגרי לכפר מולדתה. כשהגיעה לשם היא לא הבינה מה קרה לכפר: הנהר הכחול הגדול התייבש וכל העצים ביערות נכרתו ושימשו לבניית בתי מגורים לאנשים שלא גרו בכפרים. כשוואנגרי ראתה זאת היא הבטיחה שתעשה הכול כדי שקניה תחזור להיות הארץ הירוקה והיפה שהייתה פעם.
ואנגרי באמת היא עשתה כל מה שיכלה; היא הקימה יחד עם נשות ארצה את התנועה 'חגורה ירוקה'. חברות התנועה נטעו עצים בכל רחבי קניה ושמרו על כל הגנים והפארקים בארץ. עם הזמן הצטרפו לתנועה אנשים מכל העולם, שתרמו כסף ועזרו בדרכים שונות. ראש ממשלת קניה בתקופה ההיא, דניאל מוי, לא הסכים עם מעשיה של ואנגרי. היא שכנעה את הנשים לעשות מה שהן חושבות שנכון לעשות, וחלקן הפסיקו להקשיב לבעליהן (בקניה הגברים הם השולטים בבית) והפכו לנשים עצמאיות. ראש הממשלה איים על ואנגרי ועל חברותיה, ובכל זאת הן המשיכו במשימותיהן ללא פחד וללא חשש.
לאחר שנים שבהם ניטעו בקניה מיליוני עצים החליטה ועדת פרס נובל בשוודיה להעניק לוואנגרי את פרס נובל לשלום לשנת 2004.
כשקראתי את הספר המרתק והסוחף הזה התרגשתי מאוד. ואנגרי הייתה אישה מדהימה ומיוחדת. אם הייתה לי הזדמנות לדבר עם ואנגרי הייתי שואלת אותה איך לא התייאשה ולא פחדה כשהייתה לבדה - גם בחיים הפרטיים וגם במשימה הענקית שלקחה על עצמה.
הספר לימד אותי שאסור לוותר. אם אתם רוצים משהו תשקיעו בו ותלכו איתו עד הסוף!