כתבה: נורית זרחי
אייר: דוד פולונסקי
כתר 2012
28 עמוד, מנוקד

'מאז הבוקר הצליחה טינקרטנק לשבור
שלושה עננים, שתי צמרות צעירות,
להפיל קן עורבים, למעוך שיח תותי יער,
ועכשיו את עוגת יום ההולדת
של המלכה קָלֶרְדָה דֶה גְרָם'

האיור הראשון בספר שבו נראית הגיבורה בין פֵיות, והשם 'טינקרטנק' - אלה יציתו בתודעתם של הקוראים את שמה של טינקרבל, הפייה שליוותה את פיטר פן; אך רשימת הכְּשלים המפוארת שרשמה טינקרטנק לזכותה בבוקר אחד ויחיד מלמדת שהיא רחוקה מלהיות זעירה וענוגת כנפיים כאותה פייה דעתנית מספרו של ג'יימס מת'יו ברי; טינקרטנק, שמשמעות שמה קשורה לפחחות, לתיקון כלים ולפרחחות - אינה דומה כלל לחברותיה: בעוד הן מעופפות סביבה עדינות ומעודנות, דקות גזרה וארוכות ריסים - היא משתרכת בגרביים מפוספסים ובנעליים גסות פרומות שרוכים, כנפיה מדולדלות על גבה, וניכר שהיא כבר יודעת: מקומה אינו בין הפיות הענוגות.

'את לא מבינה מה זה להיות קל?' שואלת אותה המלכה קָלֶרְדָה דֶה גְרָם, 'קל זה מה שעף מעצמו'.
טינקרטנק, ששמה מסתיים במילה הלא-קלה 'טנק', נאלצת לעזוב, ו'צונחת לארץ כמו שק תפוחי אדמה'. טינקרטנק ההמומה תוהה - 'אם היא פייה למה היא כבדה ואם היא כבדה למה היא פייה?' עורבָה בעלת תושייה מובילה את טינקרטנק למומחה כדי שיברר את הפרדוקס, וטינקרטנק נשלחת למצוא לעצמה מקום בין ילדים והורים; לאנשים האלה, כמו שממליץ המומחה, כדאי לה לנסות ולהתאים.
טינקרטנק ספקנית:
'ואתה חושב שאני מתאימה?' שואלת טינקרטנק שאלה אחרונה.
'אה, בטח, כל הילדים שואלים את עצמם את השאלה הזאת'.

אוהבי נורית זרחי יודעים שגיבוריה שואלים את עצמם שאלות כגון זו. נורית זרחי הופכת שוב ושוב בנושאים כמו הוֹרוּת ושוֹנוּת. הגיבורים ברבים בספריה הם ילדים, שטבועה בהם ידיעה ברורה: הם יוצאי דופן, אינם מתאימים ואינם משביעים רצון. ביצירותיה חוזרות ומופיעות הכנפיים, המייצגות את הכמיהה להינתק ולעוף, אך גם מנציחות את תחושת האי-שייכות, את העזיבה הפוטנציאלית, את הבדידות.

העולם שבו מתרחש הסיפור הפנטסטי של זרחי הוא עולם רעוע, המלא סימני שאלה ותהיות קיומיות; המאייר דוד פולונסקי הידק את העלילה לסביבה צבעונית מרתקת, מרגשת, שופעת הבעות, וסגר את הפער שבין המחשבה לקיום.
ולמי שתהה - כן, באיור הממלא את הכפולה האחרונה אפשר בהחלט לראות שסיכוייה של טינקרטנק להצליח - טובים מאוד.

טִינְקֶרְטַנְק מתאים לאלה שכבר שייכים, ולאלה שעדיין מהרהרים בזה.
נירה לוין