כתבה ואיירה: תמר הוכשטטר
מטר 2012
34 עמוד, מנוקד

'אוף! חשבה כְּרוּבִינָה לעצמה, משעמם לי, ואני רוצה להתעשר.
אם יהיה לי כסף משלי, אוכל לקנות סוס פוני ונחשי גומי וטרמפולינה.
היא החליטה לצאת לרחוב ולמכור משהו.'

אמא מציעה לכרובינה למכור את ה'שטויות שממלאות לה את החדר'. כרובינה מרוקנת את המגרות ואת המדפים ומתחילה למיין, אבל מגלה שהמלאכה איננה פשוטה: כל אחד מהחפצים הקטנים שהיא שולפת מן הערימה מתגלה כבעל ערך; מזכרת, תכשיט שאפשר לפרק ולנצל, חפץ שבעזרתו אפשר להתל במישהו...
המסקנה - 'כל הדברים שלי חשובים ויפים...'.

השם 'כרובינה' רומז לצירוף 'ראש כרוב', לאמור - טיפשונת, אף שכרובינה איננה טיפשה כלל ועיקר: היא מכירה ומבינה את חוקי השוּק, בקיאה באוצר המילים הנכון ('מבצע', 'רק היום', 'לעשות כסף'), יודעת לעמוד על המקח ולנהל משא ומתן, ומטשטשת חסרונות כך שייראו כיתרונות.
הילדותיות של כרובינה ניכרת במדרג הפנטזיות שלה: 'סוסי פוני ונחשי גומי וטרמפולינה', אבל ניכר על פי אוצר המילים שבו היא משתמשת שהיא חיה בין מבוגרים: 'להתעשר', 'טוש שכמעט יבש אבל בכל זאת עובד', 'רק היום', 'מה עובר לאנשים האלה בראש'.

הפער בין התיאורים המילוליים של הלקוחות הבאים לדוכן של כרובינה לבין ייצוגם באיורים הנהדרים של הוכשטטר משאיר את שאלת המציאות-או-דמיון פתוחה: כשבאיור מופיע טיפוס מקריח ומשופם במשקפי שמש - הטקסט מתאר 'זבוב בחליפה', וכנגד האיור המראה צעירה גמלונית הדוחפת עגלת תינוק - הטקסט מתאר 'חסידה'. האם המְכִירָה מתרחשת רק בדמיונה של כרובינה?

ככל שגוברים סיכוייה למכור את ה'ברווז צעצוע ישן ומתפרק' - כך כרובינה מנסה להדוף את הלקוחות, ובסופו של דבר מחזירה את הצעצוע המשומש הביתה. בלילה שואלת אותה אמא:
'עם איזו שטות מהשטויות שלך את רוצה לישון הפעם?'
אף שהסגנון המחוספס וחסר הרגישות של אמה מאיים לייבּש את שְׂדֵה הילדות שלה, כרובינה היא עדיין ילדה קטנה. ברגע האמת, כשהיא במיטה והחדר כבר חשוך, הברווז מחזיר לעצמו את מעמדו:
'עם הברווזון שלי, ברור.'

הרהור על כתיב:
הספר מנוקד ובחלק מהניקוד יש ניקוד וגם אמות קריאה; למשל, בּוֹקֶר במקום בֹּקֶר, חוֹפֶשׁ במקום חֹפֶשׁ, לִמְכּוֹר במקום לִמְכֹּר, שְׁטוּיּוֹת במקום שְׁטֻיּוֹת וכן עוד. אם המטרה להקל על הקוראים המתחילים - למה נשמרו הדגשים הלא-נשמעים? ואם לא זו היא - מעניין מה בכל זאת הרציונאל.

כרובינה ישמח בני ארבע עד שבע, וסוחרים בנשמתם.
נירה לוין