ילד עיר

כתבה: שהם סמיט
איורים: מיכל בוננו
כנרת הוצאה לאור 2012
86 עמוד, לא מנוקד

ילד עיר הוא ספר ישראלי מאוד על ילד ישראלי. עמוס, שזה עתה נכנס לעשור השני שלו, מספר בגוף ראשון ומנקודת מבט אישית על היום-יום בחייו. הוא בן למשפחה מן המעמד הבינוני, יש לו זוג הורים ושתי אחיות, חברים ומורים, ובעיר המתנשמת סביבו יש מראות למכביר. 

עמוס הוא מה שמבוגרים נהנים לכנות 'נער נבון': מתבונן בעולם, שואל שאלות על מה שהוא רואה ומפתח מודעות לסביבתו - המשפחתית, החברתית והתרבותית. מקרים ואירועים של שגרה, כמו שיחה עם חבר שהוריו נפרדו, תספורת אצל ספר מזדקן, קבצנים ברחוב, מתנה שצריך או לא צריך לקנות - אירועים אלה ואחרים מפעילים בתודעתו נורות מהבהבות ומעוררים שאלות והתחבטויות; ניכרת הראייה ההוגנת, הכוללת את הזווית האינטואיטיבית ומולה את 'לעומת זה' או 'אבל אחר כך'.
חלק מן ההתחבטויות הוא מַפְנֶה אל ניסיונו האישי, ואחרות הוא מגלגל לפתחם של הוריו. כך או כך הוא משאיר לעצמו את הזכות להקשות ולהתווכח. סוגיות מטרידות הנקרות בדרכו של צעיר כעמוס עדיין אינן נצרפות לאבני דרך; הלא הוא ילד, רק ילד. אבל הדיון הפנימי הפועם בו דרך קבע מרחיב ומעמיק את התבוננותו, והוא מתבגר בעיניים פקוחות לרווחה.
עמוס חי במשפחה שמאפיינת אותה ערנות חברתית גבוהה, וביקורתיות על רקע חברתי אינה נדירה בה; הוא מצטט את דברי הוריו, למשל על בעלי רכבי שטח שחסמו את שביל הגישה לנחל - 'כל הטיול ההורים שלי לא הפסיקו להגיד כמה שהאנשים האלה מושחתים ומשחיתים, הורסים את הטבע והורסים לאחרים את האפשרות ליהנות מהטבע'. גם עמוס עצמו הוא אדם ביקורתי. הוא חי בעיר, חשוף לחברה מעורבת ורבת פנים, וחיי היום-יום מזמנים לו התמודדויות לא מעטות, מוסריות ורגשיות. הוא מביע את דעתו (בגלוי או באופן משתמע) על מה שחולף מול עיניו, על העמדות החברתיות-חינוכיות של ההורים ועל אורח החיים הצנוע-במתכוון שהם מנהלים, על בחירותיו שלו ועל שינויים שחלים בהתנהגותו. פה ושם, נראה שלא במתכוון, דולפת אל הטקסט נימה דידקטית בדבריהם של הילד ושל הוריו.
לכאורה, התייחסותו של עמוס להוריו היא אמביוולנטית; מעריך אותם ('ההורים שלי אמרו...') ומשתף אותם גם ברגעים מביכים (כשהוא מקבל הצעת חברות מבת כתתו), וגם מבקר אותם ('כשאני או עמליה רוצים משהו, אז דווקא מאוד קשה לך לפתוח את הארנק!'); אבל למעשה הוא תופס את ההורים כבני ברית נאמנים והוא בטוח בנוכחותם התומכת. ההורים מתוארים כאנשים מתונים, שקולים, שגם בזמן כעס יודעים לעגל את פינות העימות, לדבר בגובה העיניים ולהימנע מטון סמכותי מקומם. דרך מחשבותיו של עמוס הקוראים מתוודעים לערכים המשפחתיים שזה זמן אינם אופנתיים, למשל, 'אצלנו במשפחה מאוד מקפידים על ברכות עבודת יד. 'לפתוח את הארנק כל אחד יכול,' אמא שלי אומרת, 'אבל לפתוח את הלב קשה יותר'.'
עמוס מדַבֵּר-מסַפֵר בשפתו הטבעית של בן-עשרה, ולשבחה של שהם סמיט ייאמר שקוֹלה הכתוב של הדמות נשמע בדרך כלל אותנטי ואמין. הוא אומר 'הָרֶכֶב שֶׁטַח הכחול', 'חטפה בוקס' ו'המכונית זינקה קדימה ונסעה טיפה' אבל נכשל במבחן האמינות בניסוח הפיוטי 'כמו חוֹמות ירוקות-צהובות התנשאו חרציות' או בניסוח המבוגר 'אדם ביקר אצלי'. לאורך הספר הקוראים חשים שעמוס ניחן ברגישות ללשון וביכולת ביטוי מיוחדת: הוא נחשב כותב הברכות המשפחתי ומנסח מקורי, ממציא כינויים בראשי תיבות ונותן את דעתו על מילים שהוא שומע: 'גם 'אינפוזיה' וגם 'פרמדיק' הן מילים שלא הכרתי קודם'. היצירתיות הלשונית היא משפחתית, ובספר פזורים דימויים וכינויים יוצאי דופן או משעשעים. 

איוריה מתוני הקו של מיכל בוננו, בשחור לבן שָׁקֵט, תומכים בטון המאפיין את סגנון הכתיבה. חדי העין יבחינו בקלסתרה של שֹהם סמיט בין הדפים. 

ילד עיר אינו פנטזיה אופנתית, אין בו מסעות והרפתקאות, לא תמצאו בו מאבקי חבוּרוֹת או חברויות והתאהבויות. אין בו דרמות, למעט הדרמה המרתקת של ההתבגרות. הספר, הנקרא בנשימה אחת, מעורר בסופו של דבר מסקנה בהירה אחת: הנה אדם.
ילד עיר מתאים לבני שמונה עד שתים עשרה, ולהורים הרוצים להכיר את ילדיהם.
נירה לוין