עור לבן

בעדינות רבה טיפלה קַאלָה בָּאסופי הקטן שלה, תוהה בליבה מדוע אינו מצליח להתחזק ולהפוך לזריז כמו גוריהן של הקופות האחרות. עָברה כמעט שנה מהיום שבו לקחה עליו חסוּת ועד שלמד ללכת לבדו. ואשר לטיפוס על עצים - אללי, כמה שהוא היה טיפש! 

קַאלָה דיברה לעיתים עם הנקבות הזקנות יותר על הפעוט המייאש שלה, אבל אף אחת מהן לא הצליחה למצוא הסבר לכך שהילד כל כך איטי ומפגר בלימודים הבסיסיים שנועדו להפוך אותו ליצור עצמאי. הוא אפילו לא הצליח למצוא אוכל לבדו, ויותר משנים־עשר ירחים התמלאו מאז שקַאלָה מצאה אותו.
אילו ידעו שהילד כבר ראה שלושה־עשר ירחים מלאים עוד לפני שלקחה עליו קַאלָה חסות, הן היו מכריזות עליו כעל מקרה אבוד לגמרי, משום שהגורים האחרים בשבט שלהן הגיעו תוך שניים או שלושה ירחים מלאים לרמה שבה נמצא הזָר הקטן הזה, והוא בן עשרים וחמישה ירחים. 

טוּבְּלַאט, בעלה של קַאלָה, החמיץ תמיד פנים בגלל התינוק לבַן העור, ואם הנקבה שלו לא היתה משגיחה עליו בשבע עיניים, הוא ודאי היה מסלק את הילד מדרכו, בדרך זו או אחרת.
'הוא לעולם לא יהיה קוף דגול,' טען טוּבְּלַאט. 'תמיד תצטרכי לשאת אותו ממקום למקום ולהָגן עליו. איזו תועלת הוא יביא לשבט? שום כלום. הוא יהיה רק מעמסה. בואי ננטוש אותו בשעה שהוא ישֵׁן לו בשלווה בעשב הגבוה, כדי שתוכלי ללדת קופים אחרים וחזקים יותר, שישמרו עלינו כשנהיה זקנים.'
'לעולם לא, שבור־האף,' השיבה קַאלָה. 'אם אצטרך לשאת אותו על גבי לָנצח, זאת אעשה.'
ואז ניגש טוּבְּלַאט אל קֶרְצַ'אק כדי לדחוק בו שיפעיל את סמכותו כראש השבט ויכריח את קַאלָה לוותר על טַרְזָן הקטן - זה היה השם שנתנו הקופים ללורד גְרֵייסְטוֹק הפעוט, ופירושו: 'עור לבן'. 

אך כשקֶרְצַ'אק דיבר איתה על כך, קַאלָה איימה לברוח מהשבט, אלא אם כן הם יעזבו אותה במנוחה בכל מה שקשור לילד; ומאחַר שפרישָׁה היתה אחת מזכויות הבסיס של יושבי הג'ונגל שהרגישו לא מרוּצים מהתנהגות בני שבטם, האחרים לא שבו להטריד אותה בנושא. קַאלָה היתה נקבה צעירה ויפת־איברים, והם לא רצו לאבד אותה.
ככל שטַרְזָן הלך והתבגר, הוא התפתח במהירות רבה יותר ויותר. כבר בגיל עשר הוא היה מטפס מצוין, וגם על הקרקע הצליח לעשות דברים רבים ונפלאים, שהיו הרבה מעֵבר ליכולותיהם של אחיו ואחיותיו הקטנים. מִבּחינות רבות הוא היה שונה מהם, ולעיתים קרובות הם התפעלו מעורמתו הרבָּה, אבל מִבּחינת גודלו וכוחו הגופני הוא היה נחוּת מהם; כי בגיל עשר הגיעו קופי האדם הכבירים לבגרות מלאה, וחלקם נישאו לגובה של מטר ושמונים, ואילו טַרְזָן הקטן היה ילד, שהגיע רק למחצית גובהו הסופי.
אבל איזה ילד הוא היה! 


מילדותו המוקדמת הוא השתמש בידיו כדי להתנדנד מענף לענף, מחקֶה את צורת התנועה של אמו הענקית, וככל שהלך וגדל, בילה שעות על גבי שעות כשהוא מעופף בטיסה בין צמרות העצים, לצד אחיו ואחיותיו. הוא היה יכול לזנק מצמרת אחת לאחרת, מרחק של כמעט שבעה מטרים, ולתפוס בדיוק מוחלט, ובלי שום זעזוע נראה לעין, ענף מתנועע בפראות ברוח. הוא היה יכול לצנוח מרחקים עצומים כשביקש לרדת במהירות אל הקרקע, והיה יכול לטפֵּס בקלות ובזריזות של סנאי אל קצֵה צמרתו של העץ הענק ביותר בג'ונגל. 

ואף שהיה רק בן עשר, כוחו הגופני היה כּשֶׁל גבר ממוצע בן שלושים, וזריזותו גדולה בהרבה מזו שמשיגים רוב הספורטאים המקצוענים בחייהם. ובכל יום הלך כוחו וגדל. חייו בקֶרב הקופים הפראיים היו מאושרים; הוא לא זָכר חיים אחרים, ולא ידע שיש בַּיקום דבר מלבד היער הקטן שלו ומחיות הפרא של הג'ונגל, שאותן הכיר היטב.

הוא היה כמעט בן עשר כשהתחיל להבין שיש הבדל גדול בינו ובין חבריו לשבט. גופו הקטן, שֶׁעורו שזוף מן השמש, גרם לו לרגשות עזים של בושה, כיוון שפתאום הבין שאין עליו פרווה כלל והוא דומה לגופו החשוף של הנחש הנחות או של כל זוחל אחר. כדי להסוות עובדה זו, הוא התכסה בבוץ מכף רגל ועד ראש, אבל הבוץ התייבש ונָשר ממנו. וחוץ מזה, הבוץ כל כך הציק לו, שהוא העדיף את הבושה על פני חוסר הנוחות. 

באזור הרמה שבו בילה השבט את עיקר זמנו בתקופה זו, היה אגם, וזה היה המקום שבו ראה טַרְזָן לראשונה את פניו במים הצלולים, הדוממים. זה היה ביום שָׁרב אחד בעונה היבֵשה, טרזן ואחד מדודניו הקופים ירדו אל גדת הנהר כדי לשתות. כשרכנו קדימה ללגום, השתקפו פניהם במים הרוגעים כמו במראָהה�: התווים האימתניים והתקיפים של קוף האדם, לצד אלה העדינים של נֵצר לבית אצילים אנגלים. טַרְזָן הזדעזע. היה גרוע מספיק להיות נטול שיער, אבל להיות בעליו של מין פרצוף כזה! הוא התפלא על שהקופים האחרים הצליחו בכלל להביט בו. החָרך הצר של פיו, והשיניים הקטנות והלבנות! כמה עלובים הם נראו ליד השפתיים העבות והניבים החזקים של אחיו בר־המזל! והאף הקטן והצר הזה שלו; כל כך צָמוק הוא נראה, כאילו גוֹוע ברעב. הוא הסמיק מרוב בושה כשהִשווה את אפו לנחיריים העבים והיפהפיים של חברו. איזה אף נדיב יש לו! הוא ממש מרוח על חצי מהפרצוף שלו! ודאי כל כך טוב לו, שהוא כזה יפה תואר, חשב לעצמו טַרְזָן הקטן והמסכן.