החמישייה הסודית, השביעייה הסודית

החמישייה הסודית – החמישייה באי המטמון; השביעייה הסודית – השביעייה הסודית יוצאת לדרך
כתבה: איניד בלייטון
מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי
אחוזת-בית ספרים 2011
החמישייה - 175 עמוד, לא מנוקד; השביעייה – 107 עמוד, מנוקד

'מלכת הסדרות'- כך נקרא הפרק על איניד בלייטון בחלק הראשון של הטרילוגיה ילדים גדולים מאת יהודה אטלס. לצד מניין הסדרות של בלייטון כמו השביעייה הסודית, חבורת הבלשים והכלב, החמישייה הסודית, הקרקס של מר גליאנו, פימפרנל, נדי והיתר, ולצד המספר המדהים של ספריה שנמכרו ונמכרים גם היום בכל העולם, אטלס מציין: 'עובדה היא, את אניד בלייטון הממסד הספרותי והחינוכי אוהב לשנוא' (ילדים גדולים חלק ראשון – האנגלים - עמ' 163). 

איניד בלייטון כתבה למעלה מ- 700 ספרים. רובם, שנכתבו במסגרת סדרות, תיארו חבורות ילדים שעסקו בפתרון תעלומות ואגב כך חוו הרפתקאות שתמיד נסתיימו בטוב. לשיא פעילותה הגיעה בשנים 1937 עד 1950, שנים שבהן הפכו ספרי ההרפתקאות שלה ללהיטים. קוראי הספרים – מגילאי שלוש עד בני נוער – באו מכל שכבות החברה, וגם בישראל של שנות החמישים עד שנות השבעים של המאה הקודמת, גיבורי החמישייה הסודית, השביעייה הסודית וחבריהם הפכו לגיבורי תרבות. שלוש רשימות במוסף הספרים של הארץ מיום 11 בינואר 2012 מאירות צדדים שונים בהצלחתה של בלייטון, בעולם ובארץ.
על אף הפופולאריות האדירה של ספריה, בלייטון הואשמה בבינוניות, בשטחיות, במוסרנות, בפשטנות ובהיעדר תחכום בעלילות, ברדידות ובשטיחות של הדמויות, ואף בשמרנות ובסנוביזם. הדברים הגיעו לידי ניסיונות להחרים את ספריה בספריות – אבל הקהל המשיך לאהוב את גיבוריה ואת עלילותיהם. על כך אומר אטלס: 'לילדים, בייחוד בשלב התפתחותי מסוים, יש צורך, אם לא השתוקקות, לסיפורי הרפתקאות מסוג זה, שיש בהם שטיחות מה של גיבורים ליד עלילה מרתקת, טובים ורעים, אמיצים ופחדנים, שודדים ולוכדי שודדים – בלי מורכבות יתר, בלי תיאורי נוף ושקיעות, בלי עודף פואטיקה, אבל עם הרבה מתח ופורקן. את כל אלה מספקת להם אניד בלייטון בשפע, ובסוג הזה – מאיכות משובחת בהחלט' (שם, עמ' 178).
ארבעה ספרים ראו אור בימים אלה: שני הראשונים בסדרת החמישייה הסודית, ושני הראשונים בסדרת השביעייה הסודית. כולם התפרסמו לראשונה בשנות הארבעים, ותורגמו לראשונה לעברית בידי אבנר כרמלי.
על הכריכה מופיע הכיתוב 'תרגום חדש'; אכן, אין ספק שתרגום בן חמישים זקוק למתיחת פנים. השאלה היא תמיד מה סוג הטיפול: כותבת שורות אלה הייתה בילדותה מחסידיה הנלהבים של הסדרה, והיום מצדדת בדברי הסנגוריה של יהודה אטלס על הסדרות שכתבה בלייטון (לעיל). אבל קריאה מדוקדקת בספר הראשון - החמישייה באי המטמון, מעלה תהיות על הנחות היסוד של המתרגמת, למשל: 

האם הייתה הנחה שכתיבה בעברית מדוברת על סף העילגות תמשוך קוראים? ('גלידות וממתקים זה לא דברים כל כך יוצאי דופן'; 'מדפים מעץ היו תלויים על העוקם על קירות התא'; 'הוא החזיק אותה בכזאת זהירות שבקושי ראו עליה סימנים'; 'הוא קיבל עוגייה גדולה בתור פרס'; 'היא דאגה מאוד מהפציעה של דיק'; 'ואולי נצליח לגלות מה זאת בדיוק הספינה המסכנה הזאת'; 'כדי שיוכלו לנקות אותם טוב-טוב'; 'אל תעשו שום רעש ואל תוציאו שום שיעול'; 'נכון זה משונה לראות את הדרגשים שהמלחים ישנו עליהם?'; 'הוא הבין מיד מה זה הרעש הזה'; 'זה הנחירות של דוד קוונטין'; 'נכון טים חכם שהוא מביא לנו ככה את הפתק?' וכן עוד). 

האם הייתה הנחה שצירופי סמיכות עלולים להקשות ולכן כדאי לפרק אותם או להימנע מהם, ובכך לעשות את התרגום 'דיבורי' ונגיש יותר? ('הרעש של הים נשמע'; 'את צריכה ללמוד להיזהר בלשון שלך'; 'בטח הם היו הסירים והמחבתות של הטבח של הספינה'; 'אבל הוא שמע בקול שלה שהיא מתכוונת למה שהיא אומרת'; כי בתוך הבור של הבאר הם נשמעו עמומים'; 'והלב שלו הלם במהירות' וכן עוד). 

ההנחה שילדים דוברי עברית אינם מסוגלים להבין טקסט גבוה מזה, וההנחה שטקסט כזה הוא המפתח לריבוי קוראים – שתיהן שגויות, ועושות עוול הן לקוראים והן לטקסט ולהוצאה שמאחוריו.
נירה לוין