המחזות הגדולים בקיצור ובצורת סיפור
תרגמה ועיבדה על פי ויליאם שקספיר: טל ניצן
איורים: מירה פרידמן
אחוזת בית 2011
195 עמוד, ניקוד מסייע

טל ניצן, משוררת מוערכת ומתרגמת רבת זכויות, נטלה 14 מחזות שכתב ויליאם שקספיר, תרגמה אותם ועיבדה לסיפורים. הסיפורים קובצו לספר ששמו שקספיר לפני השינה.
הקריאה בספר מעלה לא מעט סימני שאלה, על עצם העיבוד ועל לשון העיבוד, על השם שנבחר, על קהל היעד ועוד. ראשון ראשון ואחרון אחרון:

מחזותיו של שקספיר לא נועדו לילדים. הם מורכבים מבחינת התוכן, מחייבים בגרות רגשית, מוסרית ומנטלית, בעלילותיהם תהפוכות והפתעות והבנת הדמויות בהם מחייבת הבנה של ההתנהגות האנושית. נכון, שמות וביטויים מתוך המחזות כבר הפכו לביטויים השגורים בשפה ('רומיאו ויוליה', 'משהו רקוב בממלכת דנמרק', 'להיות או לא להיות'), אבל השימוש בהם הוא לרוב בהקשרים המרוחקים מהמשמעויות שיש להם בטקסטים המקוריים ואין בינו לבין בקיאות בתכני המחזות דבר וחצי דבר.

המעבר ממחזה המועלה על במה לסיפור כתוב המוגבל באורכו דורש קיצור משמעותי של הטקסט, וחשוב מזה - מסירת מידע תוך עקיפת הצורך בדיאלוגים ובדיבור ישיר. כך נוצרים קטעים ארוכים שבהם שפע של 'היא חשבה ש...', 'הוא אמר ש...', 'היא ברחה כי...', 'הם ענו לו ש...' וכו'. הוסיפו לכך את שפע השמות – של אנשים, של מקומות (למשל דנקן, סקוטלנד, מקבת, גלמיס, מקדונלד, נורבגיה – כולם בשלוש שורות), ותקבלו פסקאות עמוסות פרטים שיקשו על קוראים צעירים לזכור את מהותם ואת הקשרים ביניהם.

המשמעות הנלווית לשם הספר אינה ברורה: מה פירוש שקספיר לפני השינה? האם המסר הסמוי הוא שהספר נועד להקראה על ידי מבוגרים? האפשרות הזו נתמכת על ידי הפסקה האחרונה בגב הספר: 'אלה סיפורים לקרוא בבית, עם בני המשפחה או לבד...' אם בני שבע-שמונה, שעדיין מסכימים להאזין לסיפורים – הם קהל היעד, כדאי לחשוב על השאלה אם יש להם היכולת המנטלית לרדת לפשרן של העלילות הסבוכות. ואם בני עשר ומעלה הם קהל היעד, צריך לשאול - לשם מה נוסף לטקסט ניקוד מסייע? הנזק בהוספת ניקוד מסייע למילים כמו 'איבדתי', 'אהבתו', 'מרחוק', 'מוקדם' או 'כסף' רב מן התועלת: הוא מרחיק את הקוראים הבוגרים ומחזק את הרושם שהספר נועד לילדים צעירים ממש.

כמתרגמת ומעבדת, טל ניצן עשתה מלאכה מצוינת: הסיפורים כתובים בלשון עשירה, משובחת, אבל כשמדובר בקוראים צעירים – הלשון גבוהה מדי לעתים: 'רוח עוועים', 'הִכְלִימה', 'לְמוד ייסורים', 'תום הלב נענש ומנושל', 'סימא כעסו את עיניו', 'חנופה כוזבת' וכיוצא באלה יענגו את אוהביה הבוגרים של העברית, אבל האם תרגום כזה מייצר טקסט שקוף לעיניים צעירות? ספק. באותו קושי לוקים גם הטקסטים הקצרים באות קטנה, המשמשים פתיח לכל אחד מהמחזות. יתכן שקטעי מבוא אלה, המופיעים מתחת לשמות המחזות ומכילים ביטויים כמו 'תקינות מגדרית' או 'נדרשת לסרס את ייחודה' נועדו למבוגרים בלבד, אבל הם אינם נושאים שום סימן לכך.

האם יגיע הספר היפה הזה לקוראים שנועד להם? התשובה תלויה קודם כל בהגדרת קהל היעד, ודומה שזו איננה מובנת מאליה.

נירה לוין