מאת: אוליבר ג'פרס
עברית: רימונה די-נור
כתר 2011
34 עמוד, מנוקד

'פעם הייתה ילדה, ילדה כמו כל הילדות,
שראשה היה מלא בכל הדברים
המסקרנים והמופלאים
שבעולם.'
האם הארץ שטוחה? האם ללווייתנים יש שפה? למה לכל צמח יש זרעים אחרים? הכול סקרן את הילדה הזו: אנטומיה ואסטרונומיה, בוטניקה וזואולוגיה ואמנות. בכל הכפולות המציגות את הילדה מופיעה בקרבתה דמות נוספת. אדם מבוגר, משופם, לבושו שמרני. סבא? אבא? זה גם זה ייתכן. כשהם יחד בבית, הוא יושב בכורסה אדומה, מצדו האחד חלון ועציץ פורח על אדנו, מצדו האחר כוננית ספרים גדולה, עמוסה. האיש הזה מספר לילדה סיפורים, עונה על שאלותיה, משוחח איתה. שוכב לצדה על הקרקע בלילה מואר ומתאר באוזניה את מערכות הכוכבים בשמיים, חותר לצדה בסירה כשהיא שוחה בים וחושבת על 'כל פלאי הים', מעיף עפיפון על החוף כשהיא טובלת רגליים במי החוף ומגלה בהם 'דברים חדשים'. הוא מרכז עולמה.

'עד שיום אחד גילתה שהכיסא ריק'.
'הכיסא הריק' הוא מושג מוכר בפילוסופיה ובאמנות ומשמש בין היתר ציר בטכניקות פדגוגיות-טיפוליות של מחנכים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים. אוליבר ג'פרס משתמש בסמל הכיסא הריק לייצוג האובדן הנורא שחווה הילדה שבסיפור.

'הילדה הרגישה אבודה
וחשבה שכדאי לה
לשמור את הלב במקום בטוח.
לפחות בינתיים.
היא הכניסה את הלב לתוך בקבוק
ותלתה אותו על הצוואר...'
גם בלי מילים מן השדה הסמנטי של עצב, יתמות ומוות, הספר מצליח לעסוק במהותה ובעצמתה של תחושת האובדן ולהראות את ההתמודדות אתה. הפנייה האינטואיטיבית של הילדה להסתגרות דיכאונית מאבנת כדי להימנע מהתפרקות מוכרת מעולמם של המבוגרים, אבל גם אנשים צעירים מאוד נאלצים לעמוד מול היעלמות של דמות דומיננטית בחייהם, ודרכי ההתגוננות שלהם מפני שברון לב דומות לעיתים לאלה של מבוגרים. ג'פרס מצליח לתת ביטוי לתהליך הקשה של התכנסות לתוך אבל וחזרה לחיים בעזרת סמלים שהוא נותן להם משמעות קונקרטית וביטויים חזותיים אמיצים, כאלה שילדים צעירים יכולים להבין. מה שמחזיר את הילדה שבסיפור אל החיים הוא הצורך בתקשורת עם ילדה קטנה ממנה, הזקוקה לה. בזכות הקשר האנושי חזר לבה 'למקומו': היא יכלה להתמודד עם הריקנות ולהמשיך לחיות.

רגלי המקלות של הדמויות, המבנה של פני הדמויות, היעדר הרקע בחלק מהאיורים – כל אלה אפיונים משותפים לאיוריו של ג'פרס המוכרים מספריו הקודמים (בהם לאבד ולמצוא והדוב שאהב מטוסים).

הבקבוק והלב מתאים לבני ארבע עד שבע.

נירה לוין