כתב ואייר: פיטר בראון
מאנגלית: שהם סמיט ואמנון כץ
כנרת בית הוצאה לאור 2011
36 עמוד, מנוקד

'בוקר אחד, כשלוסי התאמנה בריקוד,
הייתה לה הרגשה שמישהו מביט בה.
'היי, אתה שם מאחורי השיח!
אני מריחה אותך, אז אולי תצא כבר?' '

מי שמניח שלוסי היא ילדה כנראה לא שם לב למשפט 'אני מריחה אותך'. ובכן לוסי היא דובה קטנה, 'טוּטוּ' (tutu) ורוד על מתניה וסרט באותו צבע מקשט ציצת פרווה על ראשה הגדול. לוסי מוצאת ביער ילד, וכמו שעושות ילדות כשהן מוצאות חתלתול אבוד ברחוב, כל גם לוסי הדובה: היא לוקחת את הילד לביתה ומבקשת מאמה, מטרוניתה דובית בחצאית פרחונית ובמחרוזת פנינים, שתרשה לה לגדל את היצור המתוק כחיית מחמד. האם נכנעת בתנאי אחד: 'פיפסי הוא שלך ובאחריותך! אני לא אטפל בו במקומך.'

פיפסי?? זה השם שניתן לאסופי הקטן, משום שצלילים אלה היו כל מה שידע לומר (כלומר, מה שלוסי הצליחה להבין). כצפוי, לוסי ופיפסי לא נפרדו לרגע, אף שבעיות לא חסרו: פיפסי לא למד לעשות בסיר, הוא הרס את הרהיטים, ויום אחד הוא פשוט נעלם. לוסי חיפשה את חיית המחמד שלה בכל מקום, עד שיום אחד גילתה את פיפסי בין יצורים שנראו כמוהו. הפלא ופלא, גם הם ידעו לומר רק 'פיפס'! לוסי הבינה ש'פיפסי שייך למשפחה שלו. לא כל היצורים נועדו להיות חיות מחמד'.

מעבר לפן המשעשע שבו, סיפורו של פיטר בראון מאפשר לקוראים הצעירים לא רק להתבונן בסוגיה המורכבת של גידול חיות מחמד, אלא לעשות זאת תוך הזדהות מרבית עם חיית המחמד עצמה. הקוראים, כמו לוסי, יגלו שליצורים שהם מכנים 'חיות מחמד' יש לעיתים קרובות חיים טבעיים במקום אחר שאותו הם מעדיפים ובו הם מאושרים יותר. בעזרת ה'פיפס' הלא מובן, מנסה פיטר בראון להראות לקוראים הצעירים את מגבלותיה של השפה – זו האנושית וזו של בעלי חיים אחרים: לחיות המחמד יש דרך משלהם להביע את רצונותיהם ואת צורכיהם, ואף שאנחנו אוהבים אותם מאוד איננו מבינים את שפתם לאשורה.

חיית המחמד של לוסי מתאים למאזינים מגיל שלוש ולקוראים עד גיל שבע.
נירה לוין