כתבה: ג'יין ויליס
אייר: טוני רוס
מאנגלית: תומר קרמן
כנרת בית הוצאה לאור 2011
26 עמוד, מנוקד

'אמא יש רק אחת', אומר הפתגם העממי; רק אמא תצא להגנתו של הצאצא שלה ותעמוד לצדו גם כשהשכונה כולה מוקיעה אותו ומתנערת ממנו. 'עיזה יש רק אחת' קבע תומר קרמן, המתרגם של THE NANNY GOAT'S KID, על יסוד אותו פתגם עממי. הבחירה שלו בשם זה ככותרת הספר היא בגדר רמז עבה לקוראים: מיד תפגשו עיזה (עז בלשון הילדים) מיוחדת במינה.

'פעם הייתה עיזה שיותר מכל דבר אחר רצתה להיות אמא. אבל לא היו לה ילדים. לכל העיזות כבר היה ילד, אפילו שניים. זה פשוט לא היה הוגן. 'הייתי יכולה להיות האמא הכי טובה בעולם,' היא נאנחה'.
על אף אזהרותיהן של אחיותיה ('ילדים זה צרה צרורה') החליטה עיזה לאמץ ילד. 'לא אכפת לי מאיזה סוג. העיקר שיהיה בריא'. מי ששם לב לכפולה הפנימית הראשונה בספר קיבל עוד רמז: יכול להיות שיש בסביבה טיגריס?
בואו נהיה כנים: הילד שעיזה אימצה היה בלתי נסבל: הוא שאג מבוקר עד לילה, הוא הרעיש, אף אחד בשכונה לא ישן בגללו. הכול פחדו מפניו והיו שהשמיעו נבואות קודרות על עתידו ואפילו השתמשו במילה 'רצח'.
אבל התברר שהילד המאומץ – על אף המגרעות שמקורן במוצאו – היה אמיץ ואצילי. 'יש לך ילד נפלא,' אמרו המקטרגים-לשעבר לאמו הגאה, 'הוא חלק מהמשפחה.'

ג'יין ויליס בחרה לכתוב על אימוץ, נושא חשוב תמיד שיש לו לא מעט צדדים כאובים: הילדים המאומצים, על אף השתדלותם (המודעת או לא) של מאמציהם, מביאים אתם מטען גנטי-תרבותי-חברתי, ולא תמיד יכולים או רוצים להשתחרר ממנו. האם הסביבה יכולה לוותר על התיוג הסטריאוטיפי שלה? האם המאומצים מקבלים לגיטימציה להיות מי שהם? האם הבחירות שלהם יהיו תמיד אמביוולנטיות?
על אף הסוף המתאמץ להתבדח ('אבל כשהוא הפנה את גבו, התאספו בני הדודים, נגחו בטיגריס ו... הטיסו אותו ישר לירח'), א אפשר להימלט מהטון הנוגה השולט בסיפור כולו. קו נוגה שולט גם באיוריו של טוני רוס; לכל היותר תמצאו בהם צל צלו של חיוך.

אולי זה ספר מצויר לאמהות, באשר הן.
נירה לוין