ילדת חוץ

 
כתבה: נורית זרחי
איורים: מירב שאול
זמורה-ביתן, מוציאים לאור 2011
110 עמוד, לא מנוקד 

דפנה ואמא שלה עוזבות את הבית בירושלים. למטה, ברחוב, עומדת המשאית שתיקח את כל חפציהן  לקיבוץ שבו יחיו; כן, גם את הפסנתר, גם את השמלה השקופה, הדקה, של דפנה. כשהן מגיעות לקיבוץ נגזר דינו של הפסנתר: 'אֶת הפסנתר כמובן נשים במועדון. את יודעת, חֲבֵרָה, שאין אצלנו פסנתרים פרטיים בחדרים, ומוטב שכל המשק ייהנה ממנו מאשר חברה אחת, לא כן?' את השמלה שולחים למחסן הבגדים המשותף. ילבשו אותה ילדוֹת שייסעו לביקורים בעיר.
דפנה לא מסתגלת בקלות לחיים בקיבוץ. באחת מפרידים אותה מאמה והיא מקבלת מיטה בבית הילדים. ב'חדר' של אמא היא תוכל לבקר רק פעם ביום, לפנות ערב. יתר שעות היממה עליה לשהות בבית הילדים. שם היא ישנה, שם היא אוכלת. שתי המטפלות בבית הילדים שונות מאוד זו מזו. המטפלת הגדולה ברורה מאוד, חד-משמעית, ומכיוון שהיא נאמנה כל כך לדוקטרינה הקיבוצית היא חירשת לפרפורי הלב של דפנה. למטפלת הקטנה קול ספקני יותר, אבל כמו שדפנה יודעת - רק הגדולה קובעת. 'את עוד תצחקי אצלי, ידיים שמאליות שכמותך, מה יעשו אתך כשתהיי חברה? בגלל אנשים כמוך נראה הקיבוץ כמו שהוא נראה' נוזפת המטפלת הגדולה. 

דפנה לומדת להכיר את הילדים, את המשפחות שמהן באו, את החוקים הקיבוציים ואת חולשות השיטה, השופטת ומוקיעה אנשים מפני שאינם רוצים או אינם יכולים להתיישר על פי הסרגל המשותף, להרגיש ולהיראות ולבחור כמו כולם. נורית זרחי הבוגרת, המשוררת, מדברת מפיה של דפנה ומאפשרת לנו להבין ללבה של ילדה אחת החיה לבדה - בין עקרונות מוצהרים לבין מה שנאמר בין השורות, בין נזיפות גלויות לבין גינויים סמויים התלויים באוויר. 

בסוף שנות ה- 70 של המאה הקודמת, כשילדת חוץ ראה אור לראשונה, היו הקיבוצים בשיא שגשוגם ותפארתם. בהתאמה, חלק נכבד מהספרות לילדים נכתב באותן שנים ולפני כן בזיקה ברורה לחיי הקיבוץ; סופרים ומשוררים חברי קיבוץ שכתבו לילדים הכניסו את הקיבוץ אל חדרי הילדים העירוניים, וגם יוצרים שחיו בעיר כתבו על ילדים בקיבוץ. אלה גם אלה השתמשו בטרמינולוגיה של הווי החיים הקיבוצי, ודומה שמונחים כמו 'משק', 'חדר', 'חברים', 'בית ילדים' או 'חדרוֹכל' (חדר-אוכל) היו שגורים בפיותיהם של צרכני ספרות צעירים – תושבי קיבוצים או עירונים. פעוטי ישראל גדלו על שיריה וסיפוריה הקצרים של פניה ברגשטיין, חברת קיבוץ גבת (פרפר נחמד, נצא אל השדה, חרוזים אדומים, עיניים שמחות). גדולים יותר הכירו את ילדי קיבוץ גינוסר משמונה בעקבות אחד שכתבה העירונית ימימה אבידר-טשרנוביץ, ואחר כך אהבו את תמר גל מקיבוץ רימון, גיבורת הסדרה דפי תמר שכתבה דבורה עומר, ילידת מעוז חיים.
היום, כשהקיבוץ הישראלי משתנה, שלא לומר הולך ונעלם, לא קל לילדים צעירים לקרוא את הספר, מה גם שהעגה הקיבוצית אינה רק חלק מן השפה אלא גם חלק מן המסר. טוב עשו בזמורה-ביתן, ובהוצאה המחודשת ויתרו על הניקוד והיפנו את הספר לקהל של בני תשע-עשר לפחות. זהו סיפור אישי מאוד, שהבנתו מצריכה גם התמצאות ברקע התקופתי-חברתי המשמש לו מסגרת. גם החלפת האיור שעל הכריכה מלמדת על הפנייה לקהל בוגר יותר. איור הילדה בידי מירב שאול יפהפה ומכמיר לב.  

'צריך לזכור שהקיבוץ היה המצאה חדשה וגדולה' אומרת זרחי באחרית-דבר החותמת את הספר, 'בעצם, הוא היה תוצאה של מהפיכה חברתית. חברי הקיבוץ אמרו שצריך לתקן את העולם, שצריך שיהיו שוויון וצדק. שלא יהיה אחד עני ואחד עשיר, ושכולם יחיו יחד.'
הסיפור הוא כמו-אוטוביוגרפי במובהק: זרחי עצמה, אחרי שהתייתמה מאביה, עברה עם אחותה ואמה לקיבוץ ונכנסה לבית הילדים, למסלול החינוך המשותף. המעבר לא היה קל ולא פשוט. 'עד אז תמיד כתבו רק על נפלאות הקיבוץ ועל נפלאות בית הילדים והחינוך המשותף' אומרת נורית זרחי בבגרותה. 
ילדת חוץ שראה אור ב- 1978 השמיע קול אחר: קולה של ילדה עירונית, יתומה מאב, שעברה עם אמה לקיבוץ, וחוותה את המעבר המורכב הזה מחיים במשפחה עירונית קטנטנה לחיים התובעים ויתור על פרטיות, במסגרת חברתית נוקשה וביקורתית הנתונה מרצון בסד של אידיאלים ללא פשרות. כשכתבה את הספר, לא ידעה שהיא הראשונה המדברת על הקושי – הקושי להיות תמיד יחד, הקושי באיבוד הזכות לרצון הפרטי, הגעגועים לאבא ולאמא. 'באמת היו כאלה שהרגישו ככה, אבל זה היה סוד, סוד כל כך כמוס, שהיו ילדים שלא גילו אותו אפילו לעצמם' (אחרית-דבר). 

ילדת חוץ, נפלא לגילאי תשע-עשר ומעלה, ולמבוגרים שגדלו כאן משני עבריה של גדר הקיבוץ. 
נירה לוין