כתב: דני רווה
איורים: מיש
כנרת זמורה-ביתן מוציאים לאור 2011
150 עמוד, לא מנוקד

נעים מאוד; ניק וסְקִי, כלבים! ניק הוא גולדן רֶטריוור גדול וחזק, בן שלוש עשרה. סְקי הוא הַסקי-סיבִּירי כחול עיניים, בן שנתיים. השניים חיים אצל דני, 'סתם בן אדם'. דני מטפל בהם ודואג לכל מחסורם, אבל בעצם 'עולה לנו על העצבים בצורה די מעצבנת, מבלבל את המוח, מטרטר את השכל ובא אלינו בטענות מהבוקר עד הערב ומהערב עד הבוקר! אפשר למות ממנו!' דני, שלדעת הכלבים לוקח לעצמו שפע של זכויות יתר, מגביל את צעדיהם ואף מתלונן עליהם באוזני הדודה האנגלייה שלו. כיוון שכך החליטו ניק וסקי לעבור לבית אחר. לאן? לביתה של הדודה הנחמדה, שבאנגליה.
הדרך לאנגליה איננה קלה, בעיקר כשהנוסעים הם בורים גמורים בהלכות גיאוגרפיה ותיירות. בדרכם הם נלכדים בידי תופס כלבים, נלקחים למכלאה לכלבים עזובים ועוברים חוויות מפוקפקות.
עד הסוף הטוב, כמובן.

דני רווה רקם עלילה בלתי צפויה ומצחיקה. אחד האמצעים להעצמת ההומור הוא הפער שמתקיים לאורך כל הספר בין הפרשנות שנותנים הכלבים למה שהם רואים סביבם, בעולם האנושי, לבין מה שיודעים הקוראים על המציאות. גם הפרשי הגילים בין ניק הקשיש לסקי הינוקא, המזמנים שתי נקודות מבט על האירועים, מוסיפים להומור: ניק יודע, למשל, מי הוא האיש שלכד אותם ברחוב והביאם למכלאה, אבל חס על סקי הנאיבי ומספר לו שהוא צייד הכישרונות של 'כוכב נולד'. בו בזמן ניק, בדיוק כמו סקי, שוגה באשליה ש'הים יקפא ויהפוך לחתיכת קרח ענקית, ואז נרוץ עליו חופשי ישר עד אנגליה!'...
סגנונו של רווה, שהתכוון להיות משעשע, עלול לגרוע מחִנוֹ של הספר: משום מה הכותב נזקק לצרחות, לחיטוטים באף ובאוזן, להפרשות אחרות ולניבולי פה כדי להפיק צחוק מקוראיו. גם נטייתו הבולטת של הכותב לשנינויות, למשחקי מילים, לביטויי עגה ולרמיזות סטיריות עלולה להפוך למגרעת של הספר, מפני שחלק נכבד מהם אינו הולם את גילם של הקוראים הפוטנציאליים. למשל: 'לכל מטבע יש שני צדדים: צד א', צד ב' וצד ג'.', או 'סקי הוציא מהפח סנדוויץ' גדול, משומש במצב טוב'. גם הצירוף 'חוש ח'ש' לקוח משפת מבוגרים, וילדים עלולים להחמיץ את הפואנטה ולקבל את ההסבר של הכותב עצמו (חוש שלטים) כפשוטה.

איפה פה זה אנגליה? מתאים לבני עשר עד שלוש עשרה.

נירה לוין