כתבה: סוזן פטרון
מאנגלית: מאירה פירון
ידיעות אחרונות, טל-מאי 2010
156 עמוד, לא מנוקד

לאקי חיה במגוּרוֹן עם בריז'יט. פעם, הרבה לפני שאבא של לאקי נעשה אבא שלה, הוא התחתן עם בריז'יט. אבל בריז'יט רצתה שיהיו להם ילדים, ואבא העדיף שלא, והם נפרדו. ואז אבא התחתן עם אמא. גם אמא רצתה ילד, אבל אבא לא. אמא התגרשה מאבא, אבל זה היה מאוחר מדי; היא הייתה בהיריון, ולאקי נולדה. אחרי כמה שנים אמא מתה בתאונה טרגית, ואבא, שלא התעניין בלאקי ולא רצה בה, ביקש מבריז'יט לבוא מפריז לאמריקה, ולטפל בילדה שלו. וכך הפכה בריז'יט לאפוטרופסית של לאקי.

לאקי ובריז'יט חיות בעיירה מדברית, זעירה ונידחת. התושבים ביישוב הקטן מעטים: 42 או 43, תלוי אם כוללים את בריז'יט, התושבת הזמנית, במניין התושבים. יש בו גם ילדים מעטים, ואם רוצים חברים צריך להסתדר עם מה שיש. אין הרבה מה לעשות שם, בעיירה ההיא, ולאקי מבלה חלק גדול מזמנה בקרבת המוזיאון, המשמש את התושבים לפגישות של קבוצות תמיכה למיניהן. רבים מהם מחוסרי עבודה, או שקועים עמוק בהתמכרות כזו או אחרת: אלכוהוליסטים, מהמרים, מעשנים ואכלנים כפייתיים. כאילו לא די לה, לילדה הבודדה, בסיפור המשפחתי הקשה ובשיממון שבסביבת חייה, היא מצותתת לאנשים המשתתפים בפגישות הטיפוליות ושומעת על כישלונותיהם, על אכזבותיהם ועל הדרכים שלהם להיאחז בתקווה לחיים טובים יותר.

דווקא המציאות הקשה והסיפורים האישיים שהיא שומעת בגניבה מבהירים ללאקי, שרק מי שמוצא את 'הכוח העליון שלו' מצליח לחולל שינוי בחייו. גם היא, אף שהיא רק ילדה, רוצה למצוא את הכוח העליון שלה: כדי להניח לאחיזתה באמא שכבר איננה בין החיים, ולתת מקום לאהבה חדשה, לקשר כמו-משפחתי איתן, עם בריז'יט. רק כך תהיה בטוחה שבריז'יט, שמדי פעם מוחה דמעת געגועים כשהיא קוראת מכתב מפריז – לא תעזוב אותה לבדה בעיירה שבמדבר.
הסיפור כתוב מנקודת מבטה של לאקי, ילדה שמנסה להבין את העולם, את התנהלות בני האדם סביבה ואת מסכת חייה שלה, ומתמודדת כמיטב יכולתה עם מציאות מאיימת.

לבני תשע עד שלוש עשרה.
נירה לוין