כתבה אילנה לוּפט
איורים: פֶּפִּי מרזל
ספרית פועלים הקיבוץ המאוחד 2010
22 עמוד, מנוקד

'הָיֹה הייתה ברווזה
לא שמנה, לא רזה,
ברווזה ככל הברווזות
רק קצת פחות
כי לא היו לה אפרוחים או אפרוחות
לא שלושה, לא שניים, אף אפרוח בכלל
לחבק, לנשק, לאהוב עד שיגדל –
כמה חבל.'

הברווזה רוצה כל כך להיות אמא! באגם ועל גדותיו חיים ברווזים משפחות-משפחות,
והברווזה מבינה מה עליה לעשות:
'רֶ-גַ-גַע, אם זה המצב,
אאמץ לי אפרוח שאוהב.'
אבל לא קל למצוא אפרוח:
'... לכל האפרוחים היו אבא או אמא, או אבא ואמא
כולם – משפחות-משפחות,
רק היא פחות.'

הברווזה כמעט נואשה – ראו כמה עצב בעיניה! – והנה התברר לה שממש בקרבתה יש מי
שזקוק לאהבת אם. אמנם לא ברווז, אפילו לא בן כנף, אבל בהחלט תינוק:
'הסתכלה לימין, הביטה לשמאל
וראתה פילון, מסכנון, אבודון,
כזה גוזלון מתוקון, חמודון.'

אימוץ, על אף הכוונות הטובות שביסודו, איננו תהליך קל (כך גם אצל אלה שאינם ברווזים);
כשנודע לברווזים השכנים מי הוא אפרוחה-תינוקה של הברווזה,
הם מונים את חסרונותיו: הוא גדול מדי, הוא אינו יודע לשחות,
ובכלל - 'זה לא ייתכן, זה לא מקובל'; אבל לאמא ברווזה אין ספקות. הפילון הוא -
'אפרוחי, עוללי
גוזלי, מחמלי
הוא יודע לשחות
הוא יותר, לא פחות.'

הסיפור לכל אורכו נע על ארבעה 'גלגלים' שיפוטיים; אלה הם המונחים חֲבָל, מַזָל, יותֵר, פָּחוֹת - המייצגים עמדות שונות והשקפות שונות: 'חבל' ו'פחות' שימשו לא רק את מבקריה של הברווזה, אלא גם אותה עצמה כפי שתפסה את עצמה לפני שהפכה לאֵם. 'מזל' ו'יותר' הם המונחים שבהם השתמשה הברווזה למן הרגע שאימצה את הפילון – לתיאור התינוק החדש, ולתיאור אהבתה ותחושת האושר והשלמות שהציפו אותה.
וכך למשל, השורות 'כי לא היו לה אפרוחים או אפרוחות / לא שלושה, לא שניים, אף אפרוח בכלל / לחבק, לנשק, לאהוב עד שיגדל – כמה חבל.' הופכות, בשינויים קלים, ל – 'הוא עולל, הוא מחמל / ואותו אחבק, אנשק ואוהב עד שיגדל / איזה מזל!'

המאיירת הוותיקה פֶּפִּי מרזל הצליחה לגעת בלב העניין - ברגשות שבבסיס הסיפור הקטן: הבדידות, העצב והכמיהה, האהבה והשמחה והאושר. הברווזה שבעמוד הראשון של הספר עטופה בצערה, מושפלת מבט, כנפיה מחבקות את גופה בבדידות גדולה. בכפולה הבאה נראות שתי משפחות מאושרות של ברווזים – זוג הורים המחנך את צאצאיו ואֵם גֵאה המובילה את ילדיה באגם, אך מימין נראים רק צווארה השלוח וראשה של הברווזה שלנו, שלבה יוצא אל האידיליה ההורית; מבטה אומר: ואני?

הסיפור היפהפה של אילנה לוּפט נוגע בלא מעט נושאים מורכבים - דימוי עצמי ותחושת ערך, אמהוּת ויחסי אם-ילד, שׁוֹנוּת, מודלים משפחתיים ואימוץ על הדילמות הקשורות בו. הוא כתוב בסגנון מעודן שיש בו רגישות רבה לצד הומור, והודות ללשון הבהירה ולחזרות ה'פזמוניות' - הסוגיות שבו זמינות גם לבני שלוש. אפילו צעירים כמותם, שאוצר המילים שלהם אינו כולל עדיין את 'אמפתיה', 'חמלה', 'נתינה' ו'קבלה', יכולים להזדהות עם הברווזה, להבין את עצמת רגשותיה ולחוש באהבה הגדולה העוטפת את הסיפור כולו.

מי אפרוח של אמא? מתאים לבני שלוש עד שבע, ולאמהות שעוד לא פגשו את תינוקותיהן.

נירה לוין