כתב: יובל אלבשן
איורים: נעם נדב
הוצאת הקיבוץ המאוחד 2010
32 עמוד, מנוקד

כשעֵילָם מבחין בזוג עיניים קטנות מתחת לשולחן הטלוויזיה, אבא (אברהם) נבהל וצורח 'עכבר'. אמא (שרה) לוקחת לידיה את המטאטא, ובתוך כך מפקפקת באבחנה של אבא: 'אולי זאת לטאה'. אבא כועס על הספק ומתברר שהצדק עמו: העכבר כבר נגס בכיכר הלחם והשאיר אחריו גללים.

ההורים קונים מלכודת ש'נראתה כמו צלחת קלקר מרובעת שעליה נמרח דבק מיוחד', ורוצים לסלק את העכבר שנלכד, כי 'זו חיה שמביאה מחלות'; אבל הילדים מוחים בבכי. הווטרינר ד'ר לֵבטוֹב אינו חוסך מההורים את שבט לשונו: 'מי הניח מלכודת מחרידה שכזו? זה מוות אכזרי שמלווה בייסורים נוראים! צריך לתלות את מי שמוכר דבר כזה.'

בזכות הילדים המשפחה מוצאת פתרון יצירתי, שמאפשר לעכבר להפעיל את שריריו עד שאפשר יהיה לנתק אותו ממלכודת הדבק, ואף הופך אותו לספורטאי מצטיין ולגיבור מקומי.

הסיפור האופטימי שכתב יובל אלבשן פונה לכמה קהלים: הוא חוזר ומציף את פחדי המבוגרים מבעלי החיים הקטנים הללו, כשהם מחוץ לסרטים המצוירים; הוא מעמת אותנו עם המצאת הזוועות – מלכודת הדבק שמבטיחה מוות בייסורים למי שנלכד בה; הוא תובע את זכותו של בעל החיים לחופש ולבחירה; הוא מעודד את הילדים להיות פעילים, להשמיע את מחאתם ולהשתמש באמצעים העומדים לרשותם כנגד ההורים ('אתה אכזר, אכזר!') כדי לחולל שינוי. הוא מראה מהי חמלה, ומוכיח שגם מבוגרים יכולים לשנות עמדות.
אכן, רגשותיהם ודעותיהם של המבוגרים בסיפור - ההורים של עילם וליה - משתנים מקצה לקצה. בתחילת הסיפור הוקע העכבר כבעל חיים מסוכן העלול להפיץ מחלות, אך בסוף הסיפור, כשבעל קרקס מבקש לקנות את העכבר הספורטאי, אבא מסלק אותו: 'בוטן הוא בן משפחה! ואל תבוא הנה יותר!'
בסוף הסיפור חוזר בוטן ומופיע בבית המשפחה. הפעם אבא יוצא להגנת הפרט וקובע נורמה קריטית הנוגעת לקלות שבה בני האדם שוללים את חירותם של חלשים מהם: 'אני חושב שמרגע שבוטן בחר לגור אתנו מרצונו, אין כל בעיה. הוא מוזמן להישאר אתנו כמה שירצה.'

בוטן העכבר והדבק האכזר מתכתב עם העכבר של תמר וגאיה, (כתב א'ב יהושע, הקיבוץ המאוחד 2005). בשני הסיפורים דווקא אבא הוא המגיב בבהלה, בשניהם חל מהפך בעמדות המבוגרים ביחס לעכבר, ובשניהם העכברים המאושרים ממשיכים לחיות עם המשפחות, כחיות מחמד.

יובל אלבשן הוא עורך דין, מרצה בכיר, פעיל חברתי וסופר. לא מזמן התפרסם השיר 'הבית שלי, הבית שלך' שכתב כדי להעלות את המודעות לגירוש ילדי העובדים הזרים מישראל.

בוטן העכבר והדבק האכזר מתאים לבני חמש עד שמונה.
נירה לוין