כתב: ברוק קול
מאנגלית: עידית שורר
הקיבוץ המאוחד ספרית פועלים 2010; 'מפרש', סדרה לבני 16–18
160 עמוד, לא מנוקד

יש סיפורים שנכתבו במתכונת של חליפת מכתבים בין שניים או יותר, יש המוגדרים כזיכרונות, יש יומנים אישיים – אותנטיים או בדויים. העובדות מדברות בעד עצמן איננו שייך לאחת מן הסוגות הספרותיות האלה; זהו תסקיר.

לינדה היא נערה בת 13, בת תערובת שאמה לבנה ואביה (שאינו בין החיים) היה אמריקאי-יליד. היא מובאת לתחנת המשטרה מפני שהייתה עדה לרצח. אירוע קשה זה איננו יוצא דופן בחומרתו בחייה של לינדה: מאז שהייתה פעוטה לינדה נודדת עם אמה בין בתים ובין גברים. האֵם – אישה אינפנטילית, מניפולטיבית, תלותית ולא יציבה, שאיננה מסוגלת לוקחת אחריות על חייה ועל ילדיה, כושלת מגבר לגבר, ממשבר למשבר, מבריחה לבריחה. לינדה היא ילדה לא אהובה בלשון המעטה, הלומדת במשך השנים לא להאמין לאיש, לא לסמוך על איש, ולא לאהוב את עצמה. היא צופה באמה שאיננה מסתדרת ואיננה מתמודדת, והופכת לדמות השפויה, המאוזנת והמתפקדת בתא המשפחתי הרעוע.

על העובדת הסוציאלית שפוגשת את לינדה אחרי הרצח מוטלת המשימה לכתוב תסקיר לבית המשפט. לינדה, שניסיון חייה לימד אותה להיות חשדנית, איננה סומכת גם על העובדת הסוציאלית.
'אני רוצה לכתוב לבד את התסקיר שלי, אמרתי.
היא הסתכלה עלי הרבה זמן.
אני חושבת שזה רעיון מצוין, היא אומרת בסוף.
הם יקראו את זה?
כן, היא אומרת, אני אדאג לזה.'

מנקודה זו ואילך, הסיפור הוא המונולוג הכתוב של לינדה. היא משמיעה אותו באומץ, בקול אמין וישיר, מספרת מה שראתה ושמעה, מה שהרגישה ומה שחשבה. הרצף הכרונולוגי נשמר, אך המונולוג אינו ערוך; לינדה שולפת מזיכרונה פרטים טפלים ומשרבבת אותם לתוך הסיפור לצד אבחנות חדות, רגישות להפליא על המבוגרים שהיו אמורים לאהוב אותה, ולהבטיח את בטחונה. לינדה החזיקה מעמד במציאות כאוטית להחריד בזכות מנגנון הישרדותי שאִפְשֵׁר נתק בין מחשבותיה ורגשותיה לבין פעולות החיים היומיומיות; הנתק ניכר בדיבור הקהה, הממעט בסימני פיסוק. קולה שקט, מונוטוני וחסר תקווה. את הזעקה, את הכעס ואת הזעזוע היא משאירה לקוראים.

העובדות מדברות בעד עצמן מתאים לבני חמש עשרה ומעלה.
נירה לוין