כתב: אשכול נבו
אייר: דיויד הול
זמורה ביתן מוציאים לאור 2010
34 עמוד, מנוקד

עמליה שומעת מאבא שאוסטרליה, שבה חי הקנגורו, רחוקה מאוד מחיפה, ממש בקצה השני של העולם; ואבא נוסע לשם לשבוע שלם!
כשאבא נוסע שום דבר לא כמו שהיה: לשוקו שאמא מכינה יש טעם אחר, והמוזיקה שאמא משמיעה בדרך לגן היא מוזיקה של תינוקות. וכמו להרגיז, כל האבות באים לקחת את הילדים מהגן, ורק אבא של עמליה חסר. לעמליה אין חשק לשחק, אין לה חשק ללכת לגן שעשועים וגם לא לארח את יעלי. ובכלל, כמה זה 'שבוע'?
והנה, פתאום קורים דברים משונים מאוד:
'היא ישבה על הספה הכחולה בשקט
והייתה עצובה מאוד,
כשלפתע נשמעה נקישה בדלת.'
את הבית פוקדים כמה אורחים לא צפויים, המצליחים לשמח את עמליה ומקלים עליה את ההמתנה לאבא שבמרחקים. הטקסט איננו מפרט מי עומד מאחורי איש הקצפת, פיית הנשיקות והקנגורו הקפצן; בספר הזה האיורים אינם מסתפקים בעיטור הטקסט או בתיאור הנאמר בו, אלא הם משלימים את המידע שהטקסט אינו מוסר. כשעמליה שומעת את הנקישה בדלת בפעם הראשונה היא חושבת שאמא מכינה ארוחת ערב במטבח. אבל לקוראים, הרואים את המטבח הריק ואת המערבל והקערה שבהם שאריות קצפת, יש יתרון על פני עמליה והם יודעים את האמת: אמא היא זו שהתחפשה לאיש הקצפת. אמא היא גם פיית הנשיקות; מעידים על כך המספריים, החוטים ושאריות הבד שנותרו על השיש במטבח, ושני ספרים מסגירים את הסוד – 'פיות' ו'תחפושות'.

אבא של עמליה נוסע לאוסטרליה הוא סיפור מובהק על הוֹרוּת: ילדים צעירים מתקשים להבין מושגי זמן ומרחק. הם אינם מבינים איפה זה 'ממש בקצה השני של העולם', או כמה זמן נמשך 'שבוע'. הורה העוזב את הבית לתקופה קצובה, גם אם הוא מספק מידע על תקופת ההיעדרות ועל יעד הנסיעה, עלול להשאיר מאחוריו ילד לא רגוע, לעיתים חרד, שהנתונים שהוא מקבל אינם עוזרים לו להבין מתי יחזרו חייו לשגרה. בכוחו של ההורה שנשאר עם הילד לסייע לו לעבור את התקופה הקשה – קצרה ככל שתהיה - ביתר קלות, וזה מה שעושה אמא של עמליה.

מתאים למאזינים מגיל שלוש ולקוראים עד גיל שבע.

ספר מאותו מדף:
מתי זה מחר, כתבה נירה הראל, אייר מישל קישקה, הקיבוץ המאוחד 2005.
אמא של מאיה נוסעת לירושלים, ותחזור רק מחר. מאיה נשארת עם אבא, ולדעתה הוא עושה הכול פחות טוב מאמא. מאיה עסוקה בשאלה 'מתי זה מחר?' ובתהייה הנובעת מן הזמן החולף: 'אז עכשיו זה היום או מחר?'

נירה לוין