צמריקו Woolbur
כתבה: לזלי הלקוסקי
איורים: לי הרפר
מאנגלית: תומר קרמן
כנרת בית הוצאה לאור 2009
32 עמוד, מנוקד

בכל קבוצה תמצאו את האחד שלא הולך עם העדר. בסיפור הזה – הטָלֶה צֶמֶרִיקוֹ לא הולך עם העדר. פשוטו כמשמעו ואף תרתי משמע!
צמריקו קשוב לעצמו, לתחושותיו, להתפעלותו ולרגשותיו: משתולל עם הכלבים, מגדל את שערו-צמרו על אף בוא האביב, מסתובב בעצמו על גלגל הטווייה, אורג בעצמו את צמרו לתסרוקת מיוחדת כשראשו בתוך הנול, ועשה עוד ועוד מעשים שאף אחד מהטלאים לא מעז לעשות.
'לא בא לי שיגזזו לי את הצמר,' אמר צמריקו, 'זה נעים כשיש הרבה צמר.'
'אבל הגיע האביב!' אמר אַבָּאאא (אתם שומעים את הפְּעִיָה?)
'אני יודע,' אמר צמריקו, 'נכון שזה נפלא?'
'הצמר שלך כל כך ארוך!' אמרה אִמָּאאא.
'אני יודע,' אמר צמריקו, 'נכון שזה נפלא?'
הוריו של צמריקו אינם יודעים את נפשם. הם 'מורטים לעצמם את הצמר מרוב דאגה', אבל הצאצא האינדיבידואליסט שובר בחדווה את המוסכמות של חברת הכבשים ועושה מה שמוצא חן בעיניו.
רק סבא שומר על שלוותו. בכל פעם שצמריקו מחריד את הוריו בהתנהגות לא צפויה, בסרבנות וברעיונות מפתיעים – ההורים מספרים לסבא, אך זה חוזר ואומר:
'אין מה לדאוג.'

התבוננות קצת יותר מדוקדקת בדמותו המאוירת של סבא מספקת את ההסבר לשלוותו, ורומזת לאהדתו הלא מועטה לנכדו בעל החשיבה הלא-קונבנציונלית: על ראשו של סבא אפשר לראות שרידי תלתלים מרדניים; הוא עושה מדיטציה ובחדרו מוצב פסל בודהה; המצעים שלו מקושטים בדוגמת יין-יאנג בעוד שעל מצעיהם של אבא-אמא אפשר לראות עוד ועוד כבשים, והוא מנציח במצלמתו את נכדו, הנהנה מכל דקה בחייו.
בסופו של דבר, על אף דברי ההרגעה של סבא (לעיתים קרובות, גם בקרב בני אנוש, סבים כאלה אינם זוכים להערכת צאצאיהם ה'מרובעים'...), ההורים מחליטים לשים קץ לאנדרלמוסיה: 'מעתה והלאה תישאר עם העדר כמו כולם. תגזוז את הצמר כמו כולם. תסרוק את הצמר כמו כולם...' וכן הלאה.
נראה לכם שטלה כצמריקו יוותר על חירותו?

הוריה של הכותבת לזלי הלקוסקי היו ככל הנראה שונים בתכלית מהוריו של צמריקו; בילדותה, כשהיה לה רעיון מיוחד או כשחלמה לעשות משהו, נהגו לומר לה: כמובן שאת יכולה לעשות זאת!

צמריקו מתאים לבני ארבע עד שבע, ולמבוגרים שעדיין לא העזו להפליג אל מחוץ למי החופים של השמרנוּת...

נירה לוין