העכבר של תמר וגאיה
כתב: אברהם ב' יהושע
איורים: אורי קרמן
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 35 עמודים מנוקדים

מי שקורא את עלילותיו של 'העכבר של תמר וגאיה' נהנה קודם כל מפני שיש כאן סיפור: כבר מן ההתחלה ברור שמשהו קורה, משהו מתקדם בקצב שמאפשר להבין, להתפלא, לצחוק וגם לפחד. יש למה לצפות.
בוקר אחד מגלה אבא של תמר וגאיה שבלילה ביקר עכבר במטבח. בני המשפחה מקווים שהעכבר יעזוב את הבית, אבל כשהעכבר מתעקש להישאר אין ברירה אלא לקנות מלכודת ולנסות ללכוד אותו. אבל העכבר הזה הוא עכבר חכם במיוחד, כך מתברר, ובמהלך הניסיונות לשכנעו להיכנס אל פי המלכודת מתפתחים יחסים מיוחדים בין בני הבית לבין החיה הקטנה והפיקחית.
והסיפור, שמתחיל כסיפור ריאליסטי, סוטה במקצת מן המצופה: אין מדובר בפתרון אלים וברוטלי לבעית העכבר, אלא על שחרורו בחצר. אך מכיוון שליבם הרך של בני המשפחה וחיבתם למכרסם הפרטי שלהם אינם מניחים להם להפקירו מול עיניו הסבלניות של החתול, הופך המטרד הקטן לעכבר-מחמד. הוא מקבל את ארוחותיו במטבח, הילדות משמחות אותו בציורים ומדי פעם, בלילה, הוא מצפצף כדי שישחקו אתו. הם מייחסים לו ידע תרבותי (הוא יודע לקרוא, הוא מעריך ציורים יפים) וסומכים על הבטחותיו ('בתנאי שלא ייכנס יותר לקופסת הקורנפלייקס').
אזכורי העכבר לאורך הסיפור מסבירים את התאזרחותו במשפחה. הוא אמנם אורח לא קרוא שגרם תחילה לבהלה אבל האהדה אליו ברורה ומתעצמת: הוא 'עכברון קטן', 'עכבר חכם מאוד', 'עכבר פיקח', 'העכבר שלנו' וגם 'מסכן גדול'. המאזין הצעיר יחוש ברגשות חיבה וחמלה, ויזהה לצד ההומור את האנושיות שמנחה את בני המשפחה.
ומה יהיה עכשיו? לא יודעים! חלק מהמאזינים הצעירים יתמהו בוודאי על הפער בין המציאות המוכרת להם לאבסורד שבסיפור, וזו הזדמנות מצוינת לדבר על זה, להתגלגל מצחוק, להציע הצעות (אולי יקנו לו קולר ורצועה? ואולי הוא ישמור על הבית?) ובעיקר ליהנות.
המבוגרים יהנו גם מן ההומור המופנה אליהם (מי אם לא אבא נבהל מן העכבר? מהי דמות העכברה המועדפת? מה מופיע על מסך המחשב? מנין שואבות הילדות מידע על עכברות?)
ואשר לאיורים - לסיפור כזה מגיעים איורים פתוחים יותר, חיים יותר, מעזים יותר.

נירה לוין