משחק הצורות
כתב ואייר: אנתוני בראון
עברית: אירית ארב
כנרת בית הוצאה לאור, 27 עמודים מנוקדים

הדפדוף והקריאה בספר הזה הם עונג אמיתי: יש בו סיפור משפחתי, יש בו ביקור בתערוכה במוזיאון לאמנות, ואפשר לראות בו מדריך לאמנות (אך לא רק) הכתוב בהומור דק תוך מבט מתגעגע לילדוּת.
מאייר מבוגר היושב ליד שולחן העבודה שלו מציג בפנינו דיוקנאות של בני משפחתו, כמו שנראו לפני שנים - אמא, אבא, האח ג'ורג', והוא עצמו. לא כל כך עליזה, המשפחה הזאת...
והסיפור מתחיל: לפי הצעתה של אמא יוצאים בני המשפחה לביקור במוזיאון, שמעולם לא ביקרו בו קודם. רְאוּ אותם הולכים זה אחר זה לאורך גדת הנהר - כמה הם אפורים וחסרי עניין וחשק!
גם המוזיאון נראה גדול ומאיים. רק אמא מרגישה שם בנוח.
הם עומדים מול ציור משפחה גדול ואמא מספרת (גם לנו, הקוראים, שנכנסנו איתם למוזיאון בלי שהרגישו) את הסיפור שמאחורי הציור. בעזרת רמזים שאמא מציגה המתבוננים מפענחים את הציור עד לפרטים הקטנים. זה נעשה מעניין! כך מרגישים כולם, ויש חשק להמשיך לתמונות הבאות. הכל נעשה צבעוני כל כך, והצופים, כל אחד לפי גילו ויכלתו, מגיבים על מה שעיניהם רואות.
פתאום אפשר להבין את התמונות! האנשים בהן - בעצם מזכירים קצת אותנו, לא? אפילו אבא, שעד עתה הביע את מחאתו על הרעיון של אמא בבדיחות תפלות, נהנה ממה שהוא רואה במוזיאון. חלק מהציורים מצחיקים, אבל יש גם כאלה שהם מפחידים באמת.
עכשיו, כשהביקור נגמר, אנחנו מבינים את השורה שהמחבר כתב בעמוד הראשון:
'התברר שהיום ההוא שינה את חיי לנצח'.
ובאמת, כמה שונה המשפחה האפורה שנכנסה למוזיאון מזו הצבעונית שיצאה ממנו!
בסוף הספר המאייר נותן לנו רעיון למשחק, 'משחק הצורות': צריך רק גיליון נייר לבן ועפרונות צבעוניים --- אבל על זה תקראו בעצמכם. אז גם תבינו למה נקרא הספר כולו בשם זה.

המאייר-מחבר הוא אמן המכבד את אמנותו: ליד כל ציור בספר מופיע שמו ושם הצייר.
האיורים של בראון נפלאים בדקות ההבעה, בפרטים הקטנים, בצבעוניות, והוא מצליח לבטא במכחולו את מה שחווה המשפחה במהלך הביקור במוזיאון.
גם אנחנו, כמו אבא בסיפור, חשים לעיתים קרובות תסכול מול יצירות אמנות ('זה אמור להיות אמא וילד - אז למה זה לא נראה ככה?') - אבל לאחר הקריאה בספר-מוזיאון אנחנו חשים שהמוזיאון לאמנות נועד גם לנו.
יופי של ספר, לכולם.

נירה לוין