הנער בפיג'מת הפסים
כתב: ג'ון בוין
תרגום: דפנה לוי

ידיעות אחרונות ספרי חמד 2007, סדרת פרוזה-עשרה
208 עמודים, לא מנוקד.

לפני הכול צריך לומר: מבריק, מרגש, מרתק, כתוב היטב.
והסיפור:
ברונו בן התשע חוזר יום אחד מבית הספר ומגלה שהמשרתים אורזים את החפצים. המשפחה, כך מתברר, עומדת לעזוב את הבית היפה בן חמש הקומות שבברלין, ולעבור למקום רחוק, נידח ונטול נוי, לרגל תפקידו החדש של האב.
ברונו (בדיוק כמו הקוראים) איננו יודע הרבה על עבודתו של האב; הוא יודע שאביו לבוש מדים מהודרים, ושלנאצירר יש תכניות גדולות בשבילו.

המילה 'נאצירר' היא אחד הרמזים הראשונים שהקורא המודע ילקט במהלך הקריאה כדי למקם את העלילה במרחב ההֶקשר; הקורא הזה ייתקל בעוד רמזים שיאותתו לו בלי הרף - חלקם צנועים, מהבהבים לרגע וכבים, חלקם הולמים בתודעה כפטיש.
ואילו הקורא התם – הוא ימשיך לקרוא את הסיפור בסקרנות, ואולי רק לקראת סופו - נוכח סמלים חזותיים חד-משמעיים הנטועים היטב במאגר הידע הקולקטיבי – יבין מהי התשתית ההיסטורית שעליה מונחת עלילת הסיפור.

כותרת המשנה של הספר אומרת – 'אגדה'. אגדות (שלא כמו המעשיות שהן על-זמניות ואינן קשורות לְמָקוֹם) נכתבות לעיתים קרובות בעקבות אירוע גדול או דמות רבת-השפעה, כשהזמן החולף נוטה לטשטש את העובדות ההיסטוריות.
ואכן הסיפור הזה, המסופר כולו מנקודת מבטו של ילד בן תשע, הוא אגדה שנכתבה ממרחק של שלושה או ארבעה דורות מן הפורענות הגדולה של מלחמת העולם השנייה. הרמץ עודו חם, ולכן הסיפור מטלטל ומעורר אימה.

את הספר מאפיין מינימליזם: הכריכה נטולת איור, על הדשים אין מידע על המחבר או על הסיפור, אין ציון של שפת המקור, אין פתח דבר או סוף דבר.
הקורא המסיים את הקריאה הופך את הספר לכאן ולכאן, אך אינו מוצא אלא עוד שאלות שאין להן תשובות.
מחמאות למתרגמת דפנה לוי ולעורכת עפרה גלברט על איכות מלאכתן ועל השמעה צלולה וברורה של קול הילד.

ג'ון בוין נולד בדבלין, אירלנד, בשנת 1971. למד ספרות אנגלית וכתיבה יוצרת והמשיך להשתלם במסגרות אקדמיות שונות. חמישה מסיפוריו לילדים הומחזו ועובדו למשדרי רדיו. ספריו תורגמו ל- 28 שפות.
ספרו הנער בפיג'מת הפסים יצא לאור ב- 2006, בשתי גרסאות – למבוגרים ולנוער, וזכה מיד בתשומת לב ובפרסים.
הספר מתאים לבני תשע ומעלה, ויקראוהו בשקיקה גם מבוגרים.

נירה לוין