המֶנִימִים
כתבה: סילביה ווֹ
תרגום:יעל סלע-שפירו
איורים: ניק שרת וסוּ היפ
כתר הוצאה לאור 2006; הסדרה הצעירה
245 עמודים לא מנוקדים

בית מספּרחמש בבְּרוּקְלְהֶרְסְט גְרוֹב נראָה בדיוק כמו הבתים שמימינו ומשמאלו - חלונותיו תמיד מצוחצחים והגינה מטופחת, אולם איש מן השכנים לא הכיר את דיירי הבית.
בני משפחת מֶנִים חיו בבית הזה במשך ארבעים שנה, אך נמנעו מכל קשר עם בני האדם סביבם - פשוט מפני שהיו בובות סמרטוטים! בובות סמרטוטים מיוחדות במינן, יש לומר:
פיעמה בהם רוח חיים, קומתם הייתה כקומת בני אדם, הם ראו ושמעו וחשבו ושוחחו זה עם זה, וניהלו חיים כמעט רגילים – כמעט כמו בני אדם אמיתיים. הם הצליחו להשתכר דַי לצרכיהם והצליחו להסתדר היטב בעזרת הדואר והטלפון, כך שרק לעיתים רחוקות נאלצו לצאת לרחובות ולהסתכן במפגש עם בני אדם.
כך חלפו להן ארבעים שנה, ודבר לא השתנה במשפחת בובות הסמרטוטים: התינוקת נשארה תינוקת, הנערה המתבגרת הייתה עדיין בגיל ההתבגרות, והתאומים בני העשר לא בגרו אפילו ביום אחד.
מה שמניע את העלילה הוא מכתב שמקבל סבא, סֶר מגנוּס, שבו מביע בעל הבית החדש את רצונו לפגוש את המשפחה. מיהו באמת כותב המכתב? מה יקרה עכשיו? האומנם תתקיים פגישה כזאת?

הסיפור על בני משפחת מֶנִים הוא סיפור מעניין, מסקרן. תיאור חיי-העמדת-הפנים של בני המשפחה המוזרה מעורר בנו חיוך, ובו בזמן צביטות חמלה נוכח חוסר התקווה במצבם של גיבורי הסיפור.
ייתכן שקוראים צעירים יחושו אכזבה כשיגיעו להתרת הסיבוך שבסיפור: זהו? זה הסוף? ויניחו את הספר מידם. אפשר להניח שרוב הקוראים הצעירים לא יגדירו לעצמם סוגיות שבמרכז הטקסט ולא יעסקו בדילמות מוסריות ובשאלות חברתיות שהטקסט מזמן.
זהו סיפור נפלא להקראה בהמשכים בכיתה או בתנועת נוער; מורים ומדריכים שיספרו את סיפורם של המנימים פרק אחר פרק יוכלו לעורר שיחה על הרבדים שמעבר לעלילה עצמה – על היחסים בתוך משפחת הבובות, על העמדת הפנים הנצחית, על ההבדלים (או הדמיון) בינן לבין בני האדם, על השינויים בחיים שמתרגשים עלינו ועל אלה שהם בידינו, על משמעויותיה והשלכותיה של התרמית וכו'.

זהו הראשון בסדרת ספרים שכתבה סילביה וו, מורה לאנגלית בדימוס המתגוררת כיום בצפון מזרח אנגליה.

הרהור על התרגום: הסיפור הוא אנגלי מאוד, ויש בו ביטויים שמקורם בספרות האנגלית ובאורח החיים האנגלי. המתרגם בחר להסביר בהערת שוליים את פירוש 'מִיס' בצירוף 'מיס קוויגלי' (18).לעומת זאת התעלם מהצירוף 'הליידי משאלוט' (עמ' 162, בעקבות הפואמה של טניסון The Lady of Shallot) ולא הסביר מהו 'חדר ארוחת הבוקר' או מהו 'פעוטון היום' לעומת 'פעוטון הלילה'. חבל!

קוראים מבוגרים ייזכרו בוודאי בסבתא סורגת מאת אורי אורלב (מסדה 1980, מודן 1994). גם שם נוצרו הבובות בידיה האוהבות של אישה מזדקנת, שאף הפיחה בהן רוח חיים. אלא שסבתא בסיפורו של אורי אורלב חמלה על נכדיה כשנתקלו בפרצופם המכוער של החיים, פרמה אותם ונסעה לנסות את מזלה (ואת מזלם של נכדיה הסרוגים) במקום אחר. אבל בובותיה של סילביה וו נותרו במלכודת חיי הנצח של העולם הזה...

מתאים לבני אחת עשרה ומעלה.

נירה לוין