פרק רביעי

'התאומות לא יושבות על הדשא, אלא בגינתו של היערן. הן גם לא אוחזות ידים. אין להן זמן לכך. לפניהן מונחים פינקסים, בידיהן עפרונות, וברגע זה ממש, לי כותבת בשקדנות את מה שאורה מכתיבה לה:
'אמא הכי אוהבת מרק בשר עם אטריות. את הבשר את קונה אצל הקצב הובר. רבע קילו בשר צלע משובח.' 

לי מרימה את ראשה. 'הקצב הובר, רחוב מקס עימנואל, פינת רחוב פרינץ אויגן' היא ממלמלת.
אורה מהנהנת בשביעות רצון. 'ספר הבישול נמצא בארון המיטבח, בתא התחתון בצד שמאל. בספר נימצאים כל המתכונים שאני מכירה.' 

לי רושמת: 'ספר בישול..ארון מיטבח.. תא תחתון ש...מאל...' אחר כך היא מרימה ידיה בבעתה, 'אני פוחדת מבישול. אם בימים הראשונים זה לא ילך לי כל כך טוב, אוכל להגיד ששכחתי לבשל בזמן הקייטנה, נכון? ' אורה מנידה בראשה בהיסוס, 'חוץ מזה אם משהו לא מסתדר, את יכולה מיד לכתוב לי. אני אלך לדואר כל יום ואשאל אם הגיע משהו בשבילי'. 

'גם אני', מוסיפה לי, 'כיתבי לי לעתים קרובות ותאכלי לבריאות במלון איפריאל! אבא תמיד מאוד שמח כשהאוכל שם טעים לי.'
'חבל שהאוכל האהוב עליך הוא חביתיות ממולאות', רוטנת אורה, אבל אין מה לעשות! אני הייתי מעדיפה שניצל או גולש.'
'אם מייד ביום הראשון תאכלי שלוש חביתיות ממולאות, או ארבע, או אפילו חמש, תוכלי להגיד אחר כך שזללת חביתיות בשביל כל החיים,' מציעה לי.
'הולך,' עונה האחות, ואף על פי שרק המחשבה על חמש חביתיות הופכת לה את המעיים, היא עומדת בה בגבורה. השתיים רוכנות לעבר הפינקסים שלהן ומשננות את שמות חברותיהן לכיתה, את סדר הישיבה בכיתה, את מינהגיהן של המורות ואת המסלול המדויק מן הבית לבית הספר. 

'עם הדרך לבית הספר לא יהיו לך בעיות' אומרת לי. 'את פשוט צריכה לומר לטרודה שביוo הראשון תעבור לידך ותלכו ביחד. כך תוכלי פשוט להתרוצץ להנאתך לידה ולזכור את פינות הרחובות וכל השטויות האלה.'
אורה מהנהנת ופתאום היא נבהלת. 'עוד לא אמרתי לך בכלל שלא תשכחי לתת לאמא נשיקת ליל מנוחה כשהיא באה אליך למיטה.'
לי מביטה ואומרת בביטחון,' דבר כזה אני לא צריכה לרשום. את זה אני בטוחה שלא אשכח.' 

הבנתם מה מתרקם פה? התאומות אינן רוצות לספר להוריהן שהן יודעות. הן לא רוצות להעמיד את אמא ואבא שלהן בפני החלטה. הן מבינות שאין להן זכות לעשות זאת והן גם פוחדות שהחלטת ההורים עלולה להרוס להן את שימחת האחיות אחת ולתמיד. 

אבל ליבן לא נתן להן להסכים לאפשרות האחרת והיא - לחזור למקומות שמהם באו כאילו כלום לא קרה!
להמשיך לחיות במחצית שהוקצבה להן על ידי ההורים שלא שאלו את דעתן. בקיצור, מתרקם לו קשר.
הגעגועים ויצר ההרפתקנות הולידו את התוכנית שנראית כך: השתים עומדות להתחלף בבגדים, בתיסרוקות, במיזוודות, בסינרים ובחיים. לי עומדת 'לחזור' עם צמות לתיפארת )בכלל היא מתאמצת להיות בת לתיפארת( אל האם שאותה היא מכירה רק כתצלום. אורה בשיער פזור ובכל העליצות והחיות שהיא מסוגלת לה, עומדת לנסוע אל האב בוינה. 

ההכנות להרפתקה העתידית הזו היו יסודיות. הפינקסים מלאים ברשימות עד שולי הדף. בשעת מצוקה או כאשר יתרחשו אירועים חשובים או בלתי צפויים, הן יכתבו לתיבת הדואר המיוחדת לדואר שמור.
אולי יצליחו בסופו של דבר, בעזרת החושים הבלשיים שלהן, גם לגלות מדוע ניפרדו הוריהן. ואולי ביום בהיר אחד, ביום נהדר אחד, יצליחו שתיהן, יחד עם ההורים שלהן.... אבל על כך אינן מעיזות לחשוב, ובוודאי שלא לדבר.'




אתם בטח סקרנים לדעת אם התעלול של אורה הכפולה הצליח.
אני יודע את התשובה, אבל לא אגלה לכם, כדי שלא לקלקל את כייף הקריאה בספר.
כשתגמרו לקרוא, אתם מוזמנים ליהנות מהפעילויות שהכנתי לכם, וגם להכיר את הסופר הנפלא שכתב אותו.
תילחצו על החץ קדימה והוא יוביל אתכם. בהצלחה!