המטרייה של רותי
סיפור, בובות ובימוי: דינה דז'טלובסקי
תצלומים: סם פרנק
ספרית פועלים, 45 עמודים מנוקדים

כל מה שמאפיין ספרי ילדים של ימינו - תחכום, צבעוניות, קצביות ועלילה המפזזת במחוזות של הרפתקה ופנטזיה - את כל אלה לא תמצאו בספרה של דינה דז'טלובסקי שזכה להדפסה חדשה, כארבעה עשורים אחרי שראה אור לראשונה.
זהו סיפור קטן, שזירת התרחשותו כוללת את ביתה הקטן של הילדה הקטנה רותי, את חנות הבגדים הקטנה של סבא אברהם ואת גגו של בית רב-קומות, שאף הוא נראה קטן דיו ופשוט מאוד. הסיפור מספר את עצמו לאט, בנחת ובסבלנות, אינו מדלג על שום שלב ומתקדם מתון-מתון, להנאתן של אוזניים צעירות מאוד.
ספק אם הילדים יודעים להעריך את איכותו האמנותית של הסיפור הפשוט והתמים, ובכל זאת, נראה שדורות של פעוטות חשו בטבעיות שבסיפור המעשה, הזדהו עם רותי המתמוגגת ממטרייתה החדשה ועם רוני האמיץ שנחלץ לעזרתה, עצרו את נשימתם כשהסתבכה העלילה והמטרייה נסחפה עם הרוח, הריעו לאבא הטייס הגיבור והתרווחו מפויסים בזרועות אבא-אמא כשהכול בא על מקומו בשלום.
בזיכרונותיהם של מבוגרים בני עשרים ושלושים שמורה אהבה חמה לספריה של דז'טלובסקי בעיקר בזכות המימד החזותי שלהם: כמו יתר הספרים, גם סיפור זה מלווה בתצלומי שחור-לבן של בובות, שאותן הכינה המחברת במו ידיה, תפרה את תלבושותיהן ועיצבה אותן, וכך יצרה תפאורה כובשת לב ל'מחזה-סיפור' מיוחד במינו שהציגה-סיפרה: הנה אמא ורותי יושבות על ספסל בגן, הנה סבא אברהם בחנותו, הנה רותי משגיחה על רוני העולה בסולם וכן הלאה. דווקא הבובות בתנוחותיהן הקפואות בתצלומי שחור-לבן, התחושה המשפחתית והפרטים בתפאורה שכל פעוט יכול לזהות ולהצביע עליהם בשעת ההאזנה לסיפור - הם שיצרו קרבה רגשית רבה לדמויות ולאירועים שסופר עליהם בספר זה ובאחרים.
מתאים לבני שלוש עד חמש.

דינה דז'טלובסקי, שהייתה בפולין גננת ומפקחת, עלתה ארצה בסוף שנות החמישים. היא לא ידעה עברית ודרכי העבודה הפדגוגית בארץ היו זרות לה. ואף על פי כן לא ויתרה על קשר יצירתי עם ילדים: בעשר אצבעות יצרה ועיצבה את הבובות וסיפרה עליהן סיפורים. בתוך זמן קצר יצאו לאור שני ספרים ראשונים - 'מה קרה לבובה של רותי' (1963) ו'דני הקטן והשוטר ניסים' (1964).
הלכה לעולמה בתשס'ב בגיל מאה.
עוד מספריה הידועים - המפוחית של אורי, מעשה בעז רעה שהפכה טובה, עומר והמגפיים של תמי, העץ של תמי.
האם יישמר הקסם? האם יש מקום לספרים אלה גם בחדרי הילדים של האלף השלישי?

נירה לוין