המטאטא של האלמנה
כתב ואייר: כריס ואן אלסברג
מאנגלית: עפרה גלברט אבני
פֶּן הוצאה לאור * ידיעות אחרונות * ספרי חמד, 31 עמודים מנוקדים

'מטאטאים של מכשפות אינם חיים לנצח,' אומר המחבר בפתיח לספרו. הטקסט ממוסגר בין שתי רצועות מאוירות של דלועי ליל כל הקדושים, ולצדו איור בשחור-לבן מעומעם משהו של מכשפה, רכובה על מטאטא בשמיים כבדים, מעוננים.
'... במקרים נדירים מאוד, מטאטא עלול לאבד את כוחו בלי אזהרה מוקדמת,' כך מסתיים הפתיח, '...וזה בדיוק מה שקרה בליל סתיו קריר אחד...' את הציפייה לסיפור שיתחיל מיד מעצימים שני האיורים הנפלאים שאחרי הפתיח - מדויקים וחמקמקים בדיוק במידה הנכונה.
ולעיקר הסיפור: האלמנה הערירית מינה שוֹ מגלה בגן הירק שלה מכשפה פצועה, שהמטאטא שלה הכזיב וחדל לפתע ממעופו. האלמנה טובת הלב אוספת את המכשפה לביתה כדי שתתאושש. באותו לילה נזעקת מכשפה שנייה ונוחתת בגן הירק (שצומחים בו דלועים, כמובן...) כדי לחלץ את חברתה, והשתיים עוזבות יחד את המקום. המטאטא שתש כוחו נשאר בביתה של האלמנה שוֹ, ומתברר שזוהי מחווה של תודה: המטאטא אמנם איננו יכול להטיס מכשפות, אבל הוא חרוץ, צייתן, בעל רצון טוב וברוך כישרונות. האם יניחו לו שכניה של האלמנה שו? פחד ודעה קדומה כמעט חורצים את גורלו, אבל תבונה ותושייה של האלמנה (וכנראה גם קורטוב של קסם) מביאים את הסיפור לסופו הטוב.
כמו שניתן לחוש כבר בפתיח, הסיפור לכל אורכו אפוף באפלוליות ובאווירת מתח. הוא עשוי מחומרים של כישוף ומכשפוּת, מסתורין, מוות וחיי נצח, רשעות וגמול, וחגים סביבו רמזים להקשרים חברתיים-תרבותיים (מצֵיד מכשפות והעלאה על המוקד עד למטאטאיו חסרי המנוח של שוליית הקוסם של גתה).

איוריו של ואן אלסברג מציירים זירת ההתרחשות מעיקה המאוישת בטיפוסים עגמומיים, אטומי מבט. אין חיוך בטקסט ואף לא באיורים ועננה רובצת על הסיפור. הסוף טוב, ובכל זאת, התנועה הרוחשת בתוך האיורים הכהים גורמת לנו לנוע באי-נוחות על כיסאותינו...

כריס ואן אלסברג, מאייר ומספר, נולד במישיגן שבארצות הברית בשנת 1949, נשוי ואב לשתי בנות צעירות. הוא אמן בעל שם ונחשב ליוצר מוערך של ספרים מצוירים (picture books).
ואן אלסברג סיפר באחד הראיונות: אני מתחיל סיפור בכך שאני שואל שאלות על דבר מה - 'מה היה אילו?' 'ומה יהיה אז?'
משפט הפתיחה של הסיפור - 'מטאטאים אינם חיים לנצח' - הוא דוגמה מצוינת לכך...
הסיפור מומלץ לילדים בני חמש ומעלה. ולמכשפות, כמובן.

נירה לוין