כתבה: עמי גדליה
כתר הוצאה לאור 2006
265 עמודים, לא מנוקד

לאוּרִיָה, נערה בת חמש עשרה הלומדת בחטיבת הביניים, יש כמה סיבות טובות לחשוב שהיא יוצאת דופן: היא נושאת שֵׁם של בן, היא גמלונית וכחושה ואיננה יודעת לרקוד, היא חובשת כובעים מוזרים, יש לה שבעה סבים וסבתות אבל איננה יודעת מי אביה, היא חובבת ספרי בלש אפל ולעיתים קרובות אינה יודעת לשים מחסום ללשונה.
אוּרִיָה מספרת את הסיפור בגוף ראשון, בלשון גלויה, בהומור, ומתארת כל מה שקורה בחייה - את יחסיה עם חברותיה הקרובות, עם בני גילה ועם אמה, את בני משפחתה הרבים הקשורים זה לזה בקשרים לא צפויים וכמובן את עצמה ואת 'חרדת הבנים' שלה. היא פוגשת אנשים חדשים, מגלה שיש בני נוער שחייהם שונים בתכלית מחייה שלה ומגבשת לעצמה עמדה בנושא העובדים הזרים בארץ.
אוריה מספרת באומץ ובתמימות של בני נעורים על יציאתה למלחמה לטובת אנשים אלה, שהממסד הישראלי מתעלם ממצוקותיהם. בדרכה לפתור קשיים של אחרים אוריה מתבוננת בעצמה, לומדת להכיר את רגשותיה ואת כוחה.

עמי גדליה יצרה דמות שלמה, עקבית ואמינה בדרך כלל, של בת-עשרה חושבת ומתלבטת היודעת למסור את מחשבותיה ואת דעותיה. היא משעשעת, אבל גם איננה מהססת לשתף את הקוראים במבוכתה, בחוסר הביטחון שלה וברגשות המעורבים הפועמים בה.
בדרך כלל יש לה לאוריה קול משלה, תמהיל קולח וצבעוני של עברית תקנית, דימויים מקוריים ומגוונים וביטויי עגה ('כאילו דָא', 'התחרפנה'). את תגובותיה הציניות-עוקצניות היא מרבה למסור בתוך סוגריים שתכיפותם לעיתים מעייפת. פה ושם אפשר לזהות את הקול הידעני-דידקטי של המחברת המבוגרת המאיים על אמינותה של הדמות הצעירה:
'הן נראו לי תמיד כמו שלוש המכשפות ממקבת (שיקספיר, אתם יודעים. שרידים מהתקופה שבה ניסתה אמא שלי להחדיר בי קצת תרבות...)' (עמ' 19), 'אוסף הנעליים האדיר של אימלדה מרקוס, המטורפת ההיא מהפיליפינים' (עמ' 48) או '...ברחוב שנקרא א'ד גורדון, בדיוק אותו הא'ד שהיה מאבות תנועת העבודה, שדגלה בעבודה עברית' (עמ' 108).

מתאים לבני אחת עשרה ומעלה.

נירה לוין