כשאבא היה עצוב

כתב: יונתן יבין
איורים: גלעד סופר
עם עובד 2008
26 עמודים, מאויר ומנוקד

על אף שמו של הספר, תחילה נראה שזהו סיפור על נועה:
'ערב אחד, בין ביצה לצחצוח,
נועה חטפה לפתע מצברוח'
על נועה הקטנה נפל פתאום עיצבון, אך אמא לא ידעה להסביר אותו או להפסיק אותו.
ואבא, אחרי שניסה חיבוק, נשיקות ושאלות וראה שאינם מועילים, ידע מה לעשות. אבא ויתר על חקירה מרגיזה, על שידול ועל הטפות; הוא פשוט נכנס לתוך ה'מְעָרָה של שמיכה' שבתוכה התייפחה נועה, ונזכר באותה פעם, כשגם הוא בכה ובכה ולא הפסיק לבכות.
מרגע זה הסיפור הוא בעיקר של אבא, כי גם אבות עצובים לפעמים, ובוכים, ואין שום צורך לפרט את הסיבות.
אבא ממשיך ומספר לנועה איך מִלאוּ דמעותיו ימים ואגמים, ונועה חדלה אט אט מבכייה ומתעניינת בזה של אבא. נועה יודעת היטב את ההבדל בין צערה ודמעותיה האמיתיים מאוד, לבין סיפורו של אבא:
'אבל אבא, נכון שזה לא באמת-באמת קרה'?
ככל שמתקדם אבא בסיפור ההזדהות שלו עם ילדתו – כך היא מתאוששת ונחלצת מן העצב שהציף אותה.

בכפולה הראשונה של הסיפור נראים פניה הבוכים של נועה; בכפולה הבאה מתרחקת ה'מצלמה', ונראים גם צעצועיה של נועה, וכמו כדי להדגיש את חוסר הפשר של הבכי - כולם מחייכים בעליצות גלויה.
יצירתיות לשונית של הכותב מטפטפת כנגד כל דמעה של הגיבורה:
'הפה רטט, / ונפתח לאט,
וממנו עלה / קול יללה.
בִּתחילה קְטנטנה,
בהמשך גְדלדלה
ובסוף גְדול-דוֹלה.'

הצמד יונתן יבין וגלעד סופר כבר הגישו לקוראים הצעירים שני ספרים ראויים: אחלה אח, והחתול דלעת משנה את הדעת. אגב, גם בעיצוב ספרם הנוכחי כמו בקודמים, מוביל הצבע הכתום.

הקוראים הצעירים אולי מכירים את נגה דמעות (מאת יעקב שביט, ספרית פועלים 2006) שנקלעה גם היא להרפתקת בכי מסעירה, והמבוגרים ייזכרו בבריכת הדמעות שיצרו דמעותיה של אליס, גיבורת הרפתקאות אליס בארץ הפלאות, כשגילתה שקומת הענק שלה מונעת ממנה להיכנס מבעד לדלת הגן הקטנטנה.

כשאבא היה עצוב מומלץ לבני ארבע עד שבע.

נירה לוין