שבע דרכים לעשות הורים שמחים
כתבה: גליה עוז
איירה: ליאורה גרוסמן
הקיבוץ המאוחד 2006
25 עמוד, מנוקד

'לפני שאבא ואמא הלכו לשתות קפה הם אמרו לנו שמעכשיו אנחנו הגדולים בבית,
ושנשמור על עדי והיא תשמור עלינו בחזרה.'

כשאבא ואמא יוצאים לבילוי - איך נראים הדברים מנקודת מבטם של הילדים? ומה באמת עושים 'הגדולים בבית'? את זה מנסים לברר זוג זאטוטים שנשארו עם השמרטפית. אחרי משפט פתיחה זה המשותף לשניהם, הסיפור נמסר כמעין עלילון: הרצועה העליונה בכל עמוד מציגה את האח והאחות ואת 'בועות' הדיאלוג, ושני השליש הנותרים בעמוד ממחישים את השערותיהם, ואת התוצאות המצחיקות של מסקנותיהם.
העמוד הראשון מציג את ה'גיבורים': הוא לבוש ג'ינס וחבוש מסננת פח, היא עטויה גלימת-קוסמת, אוחזת שרביט ולראשה 'קשת'-משוֹשים. התלבושת מבטיחה עליצות אלי קְרָב, אך על פניהם מבט של ספק ותימהון: ובכן, מה עושים גדולים?
'לשמור על עדי זה קל. היא שקטה.' ואכן, ברגע שהשמרטפית שוות הנפש נעלמת בחיק הכורסה ובידה בקבוק קולה - היא עוזבת את הזירה, וחגיגת ה'ניסוי ותהייה' מתחילה:
האחות רואה בעיני רוחה איך ה'גדולים עושים הרבה דברים בבת אחת', והמאיירת נותנת למחשבות אלה ביטוי: גדולים אופים עוגה, תולים כביסה, מודדים, מאבקים את הכלבה וכן הלאה, והשניים שנעזבו למעשה לנפשם עושים גם עושים ואף ומשפרים: את העוגה הם מושחים בצבע גואש, את הכלבה מאבקים בקמח ובסוכר והשמחה גדולה.

ההומור מקורו גם בפרשנות הליטראלית שנותנים הילדים לביטויים שהם שומעים מהוריהם ('אפשר ממש לאכול מהרצפה'). הקוראים הצעירים יחושו הזדהות עם האח והאחות גם מפני שלמעשיהם ולדבריהם משתרבבים רגשותיהם - געגועים, עצב, דאגה להורים וכעס על הנטישה.

המאיירת מבחינה בין המציאות המצוירת בצבעים חיים לבין הרהורי הילדים, המציגים דמויות מבוגרים מוגזמות עד מגוחכות בצבעי צהוב-אפור-שחור, בסגנון מיושן המזכיר משהו את איוריו של וילהלם בוש הגרמני ('אביהם' של מקס ומוריץ). האיורים גם קורצים למבוגרים המקריאים: בסיפור, החבר'ה מודדים (כמו אבא) ומגיעים למסקנה המרגיעה ש'הכלבה שוקלת גובה של ארבעים קילו', ועל הכריכה נראית הזאטוטה אוחזת סרט-מידה המתוח בדיוק עד הספרה שבע, לציון 'שבע דרכים לעשות הורים שמחים'.

שבע דרכים לעשות הורים שמחים ישמח בני שלוש עד שבע.

נירה לוין