עונת הצַיִד של שַיְלוֹ
מאת: פיליס רינולדס נֶיְלוֹר
מאנגלית: אורי פרמינגר ושרון פרמינגר
ידיעות אחרונות ספרי חמד, סדרת פרוזה-עשרה צעיר, 158 עמודים מנוקדים

לפעמים, כשקוראים ספר טוב, מתחשק להיכנס לתוך הסיפור, היישר למקום שבו מתרחש הכול.
כך ירגישו רבים שיקראו את הסיפור על מַרְטִי ועל כלבּו, שַיְלוֹ.
משפחתו של מרטי בן האחת עשרה חיה בסביבה כפרית במערב וירג'יניה שבארצות הברית. אחד השכנים של המשפחה היה ג'אד, איש בודד וזעוף פנים, שלא הייתה לו משפחה אבל היו לו שלושה כלבי ציד אכזריים וצמאי דם.
שַׁיְלוֹ היה כלב בִּיגְל קטן שג'אד קנה כדי שיעזור לו בצַיִד, אבל שַיְלוֹ ברח ממנו שוב ושוב ומצא מקלט אצל מרטי. מרטי שאהב מאוד את הכלב המסכן עשה עסקה עם ג'אד: הוא עבד למען ג'אד במשך שבועיים, ואז קיבל לרשותו את שַיְלוֹ.
הכול נראה בסדר, נכון? אפשר לסגור את הספר?
בהחלט לא, כי כאן מתחיל הכול; ג'אד אינו מסכים להיפרד משַיְלוֹ, ובוחר דרכים מפחידות להראות זאת. מרטי חש שמיום ליום גובר האיוּם עליו ועל כלבו. אבא ואמא של מרטי רוצים לנהוג בידידות בג'אד, אבל נתקלים בחומה של עוינות. והסוד שמרטי שומר בלבו מכביד עליו יותר ויותר...
הסיפור סובב אם כן סביב כלב קטן אחד וכמה אהבות גדולות: אהבתו של ילד לכלבו, אהבתם של הורים לילדיהם, אהבת אחים ואהבתם של חברים ושכנים זה לזה. אחד הדברים החשובים שכדאי לזכור מן הספר הוא המשפט ששומע מרטי מידידו הדוקטור מרפי:
'צריך ללמוד לאהוב, בדיוק כמו שלומדים לקשור את שרוכי הנעליים; ולג'אד פשוט לא היה מישהו שילמד אותו'. וזוהי ללא ספק דרך התבוננות חדשה ומעניינת...

הנאה מיוחדת:
הסיפור מסופר בגוף ראשון מפיו של מרטי, שהאנגלית שלו איננה טובה, ויש בה שגיאות רבות, למשל - 'אני יְדַבֵּר' ו'אני יַעֲשֶׂה' וכך עוד. המתרגמים החליטו להשאיר את השגיאות גם בתרגום העברי (הלא מרטי צריך להישאר אותו ילד!), והם פונים אל הקוראים הישראלים בפתיח קצר בראש הספר:
'את השגיאות של מרטי אנחנו נורא מבקשים שלא תאמצו. לעומת זאת, אנחנו בטוחים שתוכלו ללמוד ממנו המון דברים חכמים על החיים, על היחס לאנשים ועל היחס לכלבים ולחיות בכלל.'
תשואות לאורי פרמינגר ולשרון פרמינגר, על הכבוד לקורא, לעברית ולמלאכתם!
יופי של ספר לבני שמונה עד שתים עשרה.

נירה לוין