מי מכיר את תנינה?
כתבה: נורית זרחי
איורים: אודליה ליפשיץ
כתר ספרים, 2009
128 עמוד, מנוקד

'פעם הייתה מכשפה שקראו לה תנינה.' משפט הפתיחה הזה הוא ההזדמנות האחרונה של הקוראים לנשום באופן סדיר; זוהי נקודת ההתחלה הקונבנציונאלית של מסע פרוע ותזזיתי, מצחיק ושנון, נוגע ללב ומעורר מחשבה, אי-גיוני ושיגעוני בעקבות מכשפה והחתול שלה - תנינה וקורקבן.
סיפורי תנינה הופיעו על הדפים כבר לפני שלושה עשורים ויותר, ומצאו להם יותר מבמה אחת. בין היתר הופיעה תנינה בהמשכים ב'פילון' – עיתון הילדים שיצא בהוצאת מסדה בשנות השבעים. עתה נערכו הסיפורים וכונסו, וניתן להם ליווי מוזיקלי חדש, נפלא, בדמות איוריה הנהדרים של אודליה ליפשיץ.
המכשפה תנינה והחתול קורקבן חיים בעולם שהקוראים יוכלו לזהות בו את עולמנו שלנו, אלא שדרך עיניה יצפּו הקוראים בעיקר במאפיינים הכאוטיים, המעוקמים, הקומיים, המייאשים והמבלבלים שלו. אישיותה של המכשפה הקטנה-גדולה יוצאת דופן בלשון המעטה: היא סקרנית-חטטנית, דרך החשיבה שלה יצירתית ומפתיעה, ולשונה העברית להטוטנית וחריפה. חייה לצד אוסף חבריה וקרוביה הם רצף של הרפתקאות המתרחשות במקומות הבנאליים ביותר כמו הסופרמרקט והמסעדה, ושל הרהורים בנושאים קיומיים תוך פירוק של מטפורות ופנייה למשמעות הליטראלית של מבנים לשוניים שחוקים.
תנינה שואלת את מנהל המסעדה:
'האם אתה טועם מן האוכל שלך לפני שאתה נותן לאחרים?'
'בטח,' אמר המנהל, 'הכול טעום באחריות.'
'אל תרגיש כל כך נעלה,' אמרה תנינה, 'זה חשוב מאוד שהמנהל יאכל עם הלקוחות, כי הטעם של מה שרוצים למכור שונה לגמרי מהטעם של מה שרוצים לקנות.'
באחד הפרקים האחרונים, 'תנינה והאותיות', תנינה מוצאת מקלט בחנות ספרים בשעת גשם:
תנינה הציצה בחלון. לא רק שהגשם נמשך, הוא אפילו התגבר, והיא פתחה ספר אחד. זה היה על ג'קלברי פין.
'מה, הוא חי או מת?' שאלה תנינה את יחפופית (כך המוכרת קראה לעצמה).
'גם וגם. תלוי.' אמרה יחפופית.
'כמה זמן הוא תלוי?'
'כמה זמן שלוקח לך לקרוא.'
נורית זרחי כותבת כדרכה בקולמוס פלא, המרקיד סביבו זה שנים קהל נמענים נלהב של צעירים מאוד ומבוגרים מאוד. מי מכיר את תנינה? מתאים לכל אחד, לקריאות חוזרות ונשנות, לימים ארוכים.

נירה לוין