למה תרגמתי מחדש את "הנסיך הקטן"

באחד מימי שבוע הספר העברי, בין דוכני הספרים, ניגש אלי בחור ושאל אותי בטרוניה מסוימת: 'זו את שתרגמת מחדש את 'הנסיך הקטן – בשביל מה?' ועוד לפני שהספקתי לענות, הוסיף ושאל: 'מה עשית, למשל, עם 'מה יפית' שאומר הנסיך לשושנה?' אמרתי לו: 'שמתי בפיו מה שתאמר אולי אתה, לנערה שתמצא חן בעיניך: כמה את יפה! 'הצעיר שמע ופנה מעלי באכזבה.

יום אחד קראתי באחד העיתונים מעטו של מבקר:' כולנו אהבנו וגדלנו על ' אנא...צייר לי כבשה', כך שלא ברור לשם מה אנחנו חייבים לקרוא עכשיו 'בבקשה ..צייר לי כבשה'. ומבקרת אחת זעמה:' צריך אוזן עשויה מפח או מעץ, שלא לדבר על כמויות מסחריות של אמביציה עיוורת, כדי להפוך את נחש הבריח הישן והטוב ...לנחש בוא'. מה זה בכלל נחש בוא? זה לא שמו של נחש החנק הדרום אמריקני? שואל את עצמו הקורא בנבוך...אכן, בדיוק כך. זה שמו הלועזי של הנחש ההוא, אותו שם שמצאתי, בורה בזואולוגיה שכמותי, כשפתחתי לפני שנים את 'הנסיך הקטן' בצרפתית, הלשון שבה נכתב במקורו.

ואז ראיתי לעיני את הילד הקטן שהיה פעם מחבר הספר, ומיד גם אותי עצמי כשהייתי ילדה קטנה (הספר הלא מוקדש לאדם מבוגר, כשהיה ילד קטן ) ראיתי אותנו מדפדפים בכל מיני ספרים- אלבומים מאויירים, מדעיים - פופולריים, ונועצים מבט נבוך ומשתאה בתמונות ובהסברים הכתובים תחתן ובשמות הזרים והלא מובנים, המתיימרים לקרוא לדברים רחוקים רחוקים בשמם המדויק.

ואמנם בספר שכזה מצא הילד, שהיה פעם סנט אכזיפרי, את שמו של נחש הבוא ואת תיאורו. והשם אינו צרפתי, לא במובנו ולא בצלילו וודאי שאינו שם מקראי של חיה אגדית, שהוא כל מה שאנחנו יודעים על 'נחש בריח', אלא בדיוק כך 'בוא', זר לאוזנו של ילד צרפתי כמו שהוא זר לאוזנו של ילד ישראלי. ועדיין אין כאן ,בפתח הספר, שום אגדה, שום מתווה, שום סמל, אלא חוויית ילדות תמימה ושכיחה, שממנה הולך ונטווה אחר כך הסיפור. נכון, אולי כבר מתפתל פה קצה זנבו של הנחש הקטלני, המפחיד, שבו ודאי יש מן האגדיות, שעתיד לקבל את פני הילד הקסום מן הכוכב האחר בבואו לכדור הארץ ואחר כך, כעבור שנה, להכישו למוות. אלא שזה עצם העניין: כל הסיפור כולו הוא מפגש שנרקם בהדרגה בין מציאות אנושית קרובה ומוכרת היטב ובין חלום על מציאות אחרת, יפה ממנה, נכספת.

בהתחלה מתבונן לו בסקרנות ילד קטן כילדי וכילדך בתמונה מרתקת של יער עד ובשם מדעי השגור בפי זואולוגים ומפליג לו מהם בציוריו אל ממלכת הדמיון – ומזה צומח, אחר כך, מעט מעט, הסיפור המופלא על מפגשו של הטייס שנהיה הילד ההוא בהתבגרו, עם הילד - הנסיך ,שמביא עמו מכוכבו הזעיר מקצת מעדנתו של עולם, שתחלואיה של המציאות המודרנית עדיין לא עשו בו שמות.

במפגש הזה עצמו, בין המציאות לחלום, על כל ניגודיו, מקופל עיר כוחו של סיפור התקווה הזה, שכתב סנט אכזיפרי בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. גם המציאות וגם החלום והתקווה והם שלנו, האנשים החיים כאן ועכשיו. טול מהם את אמיתותם ואת עכשוויותם, את קירבתם וזיקתם אלינו, ונטלת מהספר הרבה מחומו האנושי ומהמסר ההומניסטי שלו, שהוא לב- לבה של היצירה הזאת ושל כל יצירתו של הסופר. את אלה ניסיתי להחזיר ל'נסיך הקטן' בתרגום החדש שלי

ב'הנסיך הקטן' המקורי גם הדמויות וגם המספר קרובים ללבנו, פני שהם מדברים בלשון פשוטה, נקייה מצחצוחים וממליצות, הלשון הצרפתית בת-זמננו. בה מספר הטייס את סיפורו ובה הוא משוחח עם ידידות הקטן, שאינו אומר לו בשם פנים כבתרגום הקודם: 'סוף סוף כיוונת לרצוני1 כלום סבור אתה שכבשה זו זוקקה לעשב רב?' אלא: 'בדיוק כבשה כזאת רציתי. אתה חוב שהיא צריכה הרבה עשב, הכבשה הזאת?' המבוגר אינו שואל אותו: איזהו הכוכב ממנו באת?,

כששמתי בפיו של הילד שהיה פעם סנט אכזיפרי את המלים: 'מה יש לפחד מכובע' במקום: כלום צריך אדם לפחד מפני כובע?' לא התכוונתי בעיקר לקרב את הספר הזה לליבם של ילדים (אם כי שמחתי לשמוע מפי נערה בת ארבע עשרה שעכשיו היא מבינה 'למה דרשו ממני  תמיד המבוגרים  לקרוא את הספר הזה ולאהבו אותו, שהנה הצלחתי סוף סוף – אלא להביא אל קוראיו הישראלים של הספר, מבוגרים וילדים כאיד, את הסיפור המפורסם כמות שהוא נכתב באמת: סיפור שכולו קריאה נרגשת מלב אנושי חם של בן המאה העשרים אל בני דורו, שהמציאות נהיית להם לגיהינום והם אינם מוכנים ליטול עליהם את האחריות לתיקונה.

תירגומו של אריה לרנר, שראה אור ב1952 , ו'כולנו אהבנו אותו וגדלנו עליו' , אינו הספר שכתב אכזיפרי.לא רק משום שלשונו ארכאית ואף לא היתה הלשון העברית של שנות החמישים, אלא גם משום שהוא מקושט במליצות ומיני 'פטורי ציצים' שאינם קיימים במקור והוא אינו זקוק להם כלל. כשהנסיך הקטן נפרד מידידו ומבקש לנחמו ,הוא נותן לו במתנה את הכוכבים , שיוכל להסתכל בהם ולאהוב אותם, כי יידע שעל אחד מהם נמצא הוא, ידידו הקטן, אף שיהיה סמוי מן העין. והוא אומר לו: 'מה שחשוב באמת, סמוי מן העין...כמו הפרח, למשל. אם אתה אוהב פרח שנמצא על אחד הכוכבים, נעים לך להביט לשמיים, בלילה . כל הכוכבים פורחים.' וכל הפיוט והרגש החם של המקורנמצאים בעיני דווקא בקיצור ובפשטות של הדברים. והנה, בתרגום הקודם הושמו בפיו של הנסיך הקטן גם צחצוחי לשון רטוריים וגם מלים שאין הוא אומר כלל:' דומה הדבר לעניין הפרח. אם אוהב אתה שושנה הנמצאת על כוכב –מה טוב ומה נעים להסתכל בשמיים עם לילה! כל הכוכבים מכוסים פרחים מרהיבי עין. ..' לא ילד ולא מבוגר יאמר כך לחבר שהוא מדבר איתו מלב אל לב. יטען מי שיטען: אבל הרי שום אדם גם לא ינחם במותו את ידידיו בכוכבים שיפרחו למענו ויצחקו כצחוק פעמונים – הלא אין כאן סיפור ראליסטי.

ואומנם סיפור ראליסטי אין כאן, אבל כל כוחו של הדיאלוג היפה הזה הוא בנתינתו כאילו הוא אמיתי, כדבר אדם עם חברו - זה סוד העצבות והגעגועים שהוא מעורר בקוראיו. ועוד דוגמה יפה מאין כמוה לסגולתו של הספר הזה למזג פיוט עם פשטות, צמצום עם אמת אנושית, רגשית: באותו דו- שיח של פרידה, נאלמת לשונו של הטייס מגודל הצער על אובדן הצפוי לו, וכנגד כל ההבטחות והשידולים היפים שהוא מביא מפיו של הנסיך הקטן, אין לו אלא את שתיקתו, שהוא מספר עליה במלים הפרוזאיות הפשוטות:' ואני שתקתי'. ואילו המתרגם הקודם מצא לנכון לגוון ולהעצים, כדרך שלימדו אותנו בבית הספר: 'שתקתי..הוספתי לשתוק.. החרשתי.. לא אמרתי דבר..'

בשום פנים איני מבקשת ליטול מאריה לרנר את הזכות הגדולה באמת, שקנה לו בכך שכתב גירסה של 'הנסיך הקטן', ששבתה את ליבם של רבבות קוראים. האהבה הגדולה הזאת של הקוראים מעידה, שהגירסה שהציע להם היא מן הסתם יצירה בזכות עצמה. אבל אני, שלא הצלחתי לאהוב את הגירסה הזאת לא בילדותי ולא בבגרותי, ולמדתי לחבב את הספר רק מתוך קריאת המקור, ביקשתי בכל זאת להציע אותו לקוראים הישראלים הוותיקים והחדשים בלבוש נאמן יותר למקור.

אילנה המרמן