ספר המאיירים הגדול

זוכי פרס מוזיאון ישראל לאיור ספר ילדים
על-שם- בן-יצחק בשנים 1978-2004
בהוצאת מוזיאון ישראל, ירושלים


לאחרונה הוציא אגף הנוער ספר מפואר שנקרא ספר המאיירים הגדול ' ובו ראיונות עם 35 מאיירים זוכי פרס בן יצחק. הספר זכה לביקורות מהללות מפי יוצריו ומפי מומחים לספרי ילדים, אבל לצערי חסרונותיו עולים על יתרונותיו (וכדאי להזכיר כאן שאני החתום מטה נמצא בספר כאחד הזוכים).
קודם כל ליתרונות: הפקה טובה וכמו שנוהגים לומר 'מאירת עיניים'. מיכל בוננו מי שעשתה את כל הראיונות (למעט הראיון עם עצמה) היא לא רק מאיירת מצויינת, לדעתי, אלא גם כותבת משובחת ומראיינת באופן מקצועי וענייני. 

אבל הנזק בספר מרובה על התועלת בעיקר מבחינה אחת: ספר זה חוסם את האפשרות שיצא לאור בשנים הקרובות ספר מאיירים גדול ומושלם שיהיו בו אכן כל טובי המאיירים ולעומת זאת לא יהיו בו מאיירים שוליים ששופטי הפרס מצאו אותם במקרה ראויים לפרס. נכון ,בכותרת המשנה של הספר (שקשה לקרוא אותה) כתוב שמדובר בזוכי פרס בן יצחק, אבל הכותרת 'ספר המאיירים הגדול' באה להעניק תחושה שמדובר בספר קאנוני שמחזיק את חשובי המאיירים בארץ וכאן בא החסר הגדול. כמה מהמאיירים החשובים ביותר אינם מופיעים בספר. שמואל כץ למשל, מחשובי המאיירים החיים כאן, אם לא החשוב שבהם, מוזכר רק בהקדמה בכמה מילים מתוך ראיון שבו אמר שהוא לא מעריך את האיורים שהכין ל'חסמבה' ועטיפת הספר 'חסמבה' היא הייצוג היחידי של שמואל כץ ב'ספר המאיירים הגדול' - לא בושה?  ואיפה דודו גבע שאייר כמה מספרי הילדים הנפלאים ביותר? ואיפה גיל-לי אלון קוריאל שאיירה מעל 50 ספרים מהיפים ביותר שיצאו בארץ בשנים האחרונות? לעומת זאת מה עושה יגאל תומרקין, אמן חשוב ויחיד במינו בנוף הישראלי, ב'ספר המאיירים הגדול'? רק בגלל שאייר ספר ילדים אחד היה חשוב לצרף אותו? (נא לזכור, פרס בן-יצחק מוגדר כפרס לאיור ספר ילדים) 

ויש עוד תמיהות : אם אכן האיורים שצורפו לראיון על כל מאייר אמורים לייצג אותו במייטבו, למה לא בקשו העורכים מהמאיירים עצמם לבחור את האיורים שהם מעדיפים? שמעתי על כך לא מעט תלונות מעמיתי.
בזנב הספר, בצורה די מעליבה, מופיעים במרוכז עוד 8 ספרים שזכו בפרס בן-יצחק, אבל המאיירים שלהם, על-פי העורכים, 'אינם מיוצגים בספר בראיון אישי, אם משום שבמשך השנים לא יכולנו להגיע אליהם ואם משום שבחרו מסיבות שונות שלא להתראיין' . החלטה מוזרה לטעמי. אפשר היה לפחות להקדיש להם בגוף הספר כמה עמודים עם איורים שלהם. אני מניח שתשובת עורך- הדין תהיה: 'אבל אז זה היה מקלקל את הקונספט של הספר'. וזה עיקר הענין. הקונספט חשוב יותר מהמאיירים ומן האיורים.
יש בסוף הספר גם כמה ספרים שזכו ל'ציון מיוחד'. למה אין מסבירים לנו מה הם הקריטריונים של 'ציון מיוחד', מי המציא את ההמצאה המוזרה הזאת? 

וכחלק מה'קונספט', נתבקש כל מאייר לשלוח מכתב אישי לאגף הנוער והמכתב מופיע בסיום כל ראיון על עמוד שלם. אלא שמעצבי הספר הגדילו לעשות ופרשו על עמוד שלם גם את המעטפה אותה שלח המאייר. תפיסה עיצובית לעילא ולעילא שעומדת בניגוד גמור לרעיון האיור ובכמה מקרים נראית על עמוד שלם מעטפה שאין בה כלום פרט לכתובת ובעמודים האחרים יש איורים בגודל של בול.
ולסיכום, קשה לברך על הספר הזה, למרות שיש בו גם תוכן טוב וענייני, מסיבה פשוטה שהוא איננו סיכום האיור לילדים בארץ אלא אנדרטה מונומנטלית לנותני הפרס (אגף הנוער במוזיאון ישראל) ובעצם הוצאתו הוא חוסם את הדרך לספר הנכון שצריך היה לצאת בנושא זה.

דני קרמן