רות צרפתי

רות צרפתי ואני נפגשנו בגן. זה היה גן גדול, שהשתרע מפאתי פתח תקווה ועד זבורוב שבפולין. בגן הזה פרחו ורדים וגם פרחים אחרים, והיו בו הרבה עצי פרי וביניהם עץ דובדבן 'שכל חורף עמד בעירום ופתאום נפתחו בו פטמות אודם זעירות לקראת האביב ובוקר אחד, היה הדובדבן נעור משנתו ועושה חג לעצמו – פורח פריחה מטורפת, עוטה לראשו ענן ורוד, היישר מול חלון המטבח' - המטבח של משפחת צרפתי וגם של משפחתי שלי. גם לי היו בובות שסרגה לי סבתי במסרגה אחת ודודתי הייתה רוקמת לי על השמלות את פרחי זכריני שפרחו באחו.
כיון שחוויתי כילדה חוויות הדומות לאלה של רות, התאהבתי בפסליה, בובותיה, אריגיה וכמובן באיוריה. הייתה זאת אהבה ממבט ראשון, כי רות בטאה בחומרים, בצורות ובצבעים את החוויות החושיות של ילדותנו. היא המציאה דימויים חזותיים רגישים ומקוריים, שאין בהם שום התייפייפות המחניפה לצופה המורגל לקיטש האינטרנטי ולציורי הפרסומות. איוריה של רות משלימים ומעבים את הזיכרון של מה שקלטו החושים וממלאים תפקיד חשוב בהתפתחותו של האדם כיצור מרגיש וחושב, מפני 'שאין בשכל אלא שיש בחושים' כדברי אריסטו החכם.
כאשר רות מציירת את צופית זוללת תותים, רואים לא רק את צבעם האדום המרוח על פניה, אלא מרגישים את חספוס הגרגרים הנלעסים בפה ואת טעמם החמצמץ.
כאשר נורית זרחי מספרת בשיר, כיצד 'על גדרות, \על סורגי המעקים,\ על חלונות, שערים מאובקים\ כשאני עובר, אני באצבע אחת פורט\ כמו על פסנתר, לאורך כל העיר\ פס דק אני משאיר.\ ותישאר המנגינה שצירתי באבק\ עד שתבוא הרוח ותמחק.('פס על כל העיר', - נורית זרחי ורות צרפתי, מסדה 1974) – מוסיפה רות צרפתי ציור שלא ייתן לשום רוח למחוק אותו מזיכרוננו. כי מול הציור עדין של העיר ושל הילד הרץ ברחובה, המצויר בצבעי מים הנמסים אל תוך הדף, מסתלסל קו אדום בוהק וחזק כמו זיכרון המגע של האצבע הנוגעת בגדרות, כמו צליל הנקישות שלה על סורגי המעקים, כמו זיכרון ברור של דברים שעברו מן העולם מזמן.
לציורים של רות יש אפילו ריח, והוא נשמר אפילו בפרחים המצוירים על בד.
אך לאיורים של רות יש עוד סגולה חשובה. הם מעניקים למתבונן חוויה מרגשת של גילוי חזותי, שאדם חווה, כאשר צורות סתמיות הופכות למשהו בעל משמעות. חוויה כזאת אנו חווים למשל, כאשר בגיל חמש או שש אנו מגלים שהסימנים המשונים על כל ממתק משמעותם: 'מסטיק' או 'שוקולד' ואותם הסימנים בספר יודעים לשיר שיר ולספר סיפור.
איוריה של רות מלמדים אותנו כיצד מִתַּרגמת חוויה רגשית לציור. כיצד באמת מתוך בליל אמורפי של צורות שחורות, זורחת ברור ובצבע בהיר מילה בעלת משמעות כמו: טוב! או ילד טוב! ושהאות ע' היא באמת עין (ראו את האיור לשירו של ע. הלל לקרוא ולכתוב). מה פרוש 'כשהשמשה בוכה אני מנגב לה את הלחי' (שיר של נורית זרחי). מהי התחושה הפיזית של ניגוב השמשה הרטובה במעין 'שמיר' - כמו של צבעי המים, שיש בו גילוי וגם טשטוש. ניגוב כזה, שמגלה את האפור של החוץ וגם את הבהיר והחם והנעים של פנים הבית, שמתוכו גם החוץ נראה יפה ואפשר לנגב לשמשה את הלחי ולצאת מעברן האחר של 'מנהרות הבכי'.
בספרה של רות 'הגן של אבא' היא מספרת על חלום שחלמה :'מצאתי באדמת הגינה את קלשון החפירה של אבא. אני חופרת ועובדת בו בגינה ומעלה מתוכה רגבי עפר גדולים דשנים. אני שואלת את עצמי, איך זה שעד כה לא השתמשתי בקלשון הזה, שהוא כלי פלא מאין כמוהו. אני רואה לפני שטחי אדמה חדשים...והם רחבים מכל שראיתי עד כה.'
עבודותיה של רות הן כאותו קלשון שבחלומה. אם נשתמש בו ונחפור בו בעולמנו החזותי, נגלה שטחים רחבים שלא ראינו עד כה. 


דברים בפתיחת התערוכה 'רות צרפתי ודודי שמחה' אגף הנוער, מוזיאון ישראל, מאי 2009
סבינה שבייד