מצאה: אמנדה סְתֶרְס
צָבַע: פלורַאן שָׁבוֹאֶה
תרגם: ניר רצ'קבסקי
צלטנר 2013
63 עמוד, מנוקד

'אמא שלי רכה ועדינה, גם אם לפעמים היא צועקת.
כשאנדרֶה איננו, היא עושה אתנו מסיבות. אנחנו שמים
מוזיקה בקול רם וקופצים על הספה.
העבודה של אמא זה מעצבת תכשיטים,
למרות שהיא אף פעם לא שמה תכשיטים
בעצמה.
אני חושבת שאבא עשה אותה עצובה,
אבל היא אומרת 'זה אבא שלכם ואתם צריכים לאהוב אותו'.
אמא שלי מצחיקה, אבל לגמרי רצינית כשזה נוגע
לבית הספר, שעת השינה ולשים מרפקים על השולחן'.

לילי למפיון היא גיבורה ספרותית מהסוג המוכר פחות בספרות לגילאי שש עד שמונה (קוראים-בעצמם או קוראים-מאזינים); לאחר שהוריה נפרדו היא חיה עם אמה ואחיה הצעיר ממנה ועם בן זוגה החדש של האם, אבי התינוק שעתיד להיוולד לה. אחיה של לילי חולה, וכשמחלתו מחמירה עוברת המשפחה לניו יורק כדי שיוכל לקבל את טיפול רפואי מתאים.
רצף האירועים - פרידת ההורים, כניסת גבר חדש למשפחה, מחלת האח, פרידה מהאב הביולוגי ומחברתה הטובה ביותר, מעבר לארץ חדשה, לשפה כמעט חדשה ולמסגרת חינוכית חדשה - ובנוסף לכך אשפוז האח המדלדל את משאבי הזמן ותשומת הלב ההוריים - יוצר עומס יוצא דופן בספר לקוראים כה צעירים - אבל אינו דמיוני. בנוסף, בסיפורה של לילי, שלא כמו בסיפורים ריאליסטיים מאותה קבוצה, קשה לזהות עמדה מגוננת או חומלת של המבוגרים; קורא מבוגר עשוי להגדיר את התמורות התכופות בחייה של לילי כטלטלות על גבול הקטסטרופה - ובכל זאת הדברים שמספרת לילי בטקסט ובאיורים (הנקראים כיומן אותנטי מכל בחינה) מציגים ילדה עצמאית, דעתנית ובעלת כוחות נפש וחוש הומור מפותח, המתבוננת בסקרנות במה שסביבה, מבינה חלק מן המתרחש ומפרשת על פי כוחה את היתר, מביעה בחופשיות את רגשותיה ומתמודדת עם מה שמזמנים לה החיים בדרכים האופייניות לבני גילה; בין היתר - באמצעות זוג חברים דמיוניים המופיעים בתודעתה עם המעבר הקשה לניו יורק.

בימים שבהם ילדים חיים תחת מטרייה מתרחבת של הערכת-חסר באשר ליכולת ההתנהלות שלהם במצבים שהשגרה מזמנת חדשות לבקרים ('המורה שאלה אותו בכיתה למה לא הכין את שיעורי הבית וזה ממש העליב אותו'), המבוגרים בחייה של לילי מניחים לה רוב הזמן להתרשם, לחשוב, לשאול, לעבד את מה שהיא קולטת ולתווך לעצמה את העולם.

דרך הביטוי של לילי, החירות הלשונית והרגשית, סוג ההומור ועולם הידע שלה לצד נאיביות ושובבות ילדותית מחזקים את התחושה הכללית שבני השבע של זמננו הם מתבגרים (כמעט) לכל דבר; הכול פולש לתודעה החשופה של לילי, ומייצר תגובות ללא גבולות: 'אבא שלי הוא רודף שמלות'; 'זאת סבתא מוניק. הדבר היחיד שהיא חושבת עליו זה אוכל. הלוואי שהיא תמות בקרוב'; 'אנדרה, החבר של אמא שלי שהוא אמריקאי אומר שברייס הוא 'עליז'. ובאמת הוא כל הזמן מחייך'; 'אני לא יודעת מה עשיתי בכיתה [...] אני, לילי למפיון האמתית, הייתי סגורה בתוך עצמי'. חלק ניכר מעולמה של לילי נמסר באיורים; תמונה של זוג הוריה מזמן נישואיהם המוצגת כשהיא קרועה בדיוק באמצע, תמונות של המטפלת הלא-אהובה ותמונות אחרות משלימות את סיפורה של המתבגרת בת השבע.

האם לילי היא גיבורה ספרותית אמינה? בהחלט. יוצאת דופן? רק במידה מסוימת. האם חייה גרועים יותר מחייהם של בני גילה המוגנים ברשתות ביטחון הוריות? אולי דווקא ההיפך הוא הנכון.

המחברת הסודית של לילי למפיון מתאים לבני חמש עד שמונה.
נירה לוין